פגיעה בדרך, בחופשה, פגיעה בדרך אל יעד החופשה וממנו חוק התגמולים

פגיעה בדרך ופגיעה בדרך אל יעד החופשה או ממנו

1938. ע.א. 60/90פרג'י נ' קצין תגמולים, פד"י כג' (4) .714

חייל בחופשה – לפני תיקון החוק.

החייל יצא לחופשה ובילה לילה מנתניה. למחרת נפגע בת"ד. נטען שלפי אישור החופשה היה רשאי לבלותה ב"כל הארץ" ולפיכך נפצע בהיותו בגדר "יעד החופשה". נפסק:יעד החופשה אינו מונח משפטי בעל משמעות קבועה ועומדת, אלא הוא מונח אשר משמעותו צריכה להקבע לכל מקרה ומקרה עפ"י נסיבותיו המיוחדות כקביעה עובדתית. ככלל, יעד החופשה הוא הבית. בהעדר הוכחה אחרת המקום אליו נסע החייל ובו לן הוא יעד חופשתו וכל נסיעה נוספת מהמקום ההוא והלאה, להבדיל מנסיעה מהמקום ההוא למחנה, אינה בדרכו מהמחנה אל יעד החופשה או מיעד החופשה למחנה.

חובת ההוכחה מוטלת על החייל הטוען שבשעה שנחבל היה בדרכו מהמחנה אל יעד החופשה או מיעד החופשה אל המחנה.

1937. ע.א. 784/79לאלו נ' מ"י, פד"י לה' (4) 597

איש מילואים שיצא לחופשה. נפגע בת"ד כשהוא לבוש מדים כשנסע לכאורה לכיוון יחידתו ובפועל לבית ידידה עמה התכוון לבלות סופ"ש. נקבע: סטיה של ממש בדרך אל המחנה או ממנו שוללת את הקשר הסיבתי בין השרות לחבלה. "סטייה של ממש" הא פונקציה של זמן, מרחק ומטרה או מניע. יסודות אלה עשויים – לפי הצטברות משקלם הסגולי – להפוך סטייה קלה לסטיה של ממש.

906. ע"א (ת"א) 91/**** א"ר נ' קצין תגמולים מחוזי ת"א 10.11.95

חייל שנפגע בבית ממנו התכוון לצאת מבסיסו. לא פגיעה בדרך אל הבסיס ולכן לא תוך ועקב השרות.

נפסק ש"חובת ההוכחה מוטלת על החייל הטוען שבשעה שנחבל היה בדרכו מן המחנה אל יעד החופשה או מיעד החופשה אל המחנה" (ע"א 60/69 פרג'י נ' קצין התגמולים פ"ד כג(2) 714 – 715).

"הדרך" הוא המקום שבין "יעד החופשה" לבין המחנה.

עם זאת, נפסק (שם בעמ' 715) "כי 'יעד החופשה' האמור בחוק אינו מונח משפטי בעל משמעות קבועה ועומדת, אלא הוא מונח אשר משמעותה צריכה להקבע לכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו המיוחדות כקביעה עובדתית".

יתרה מכך: הפרשנות של סע' 1א(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), צריכה להיות דווקא על דרך הצמצום ולא ההרחבה, שכן כך רצון המחוקק.

ב"כ המערער המלומד העלה בפנינו את הסברה כ יש לפרש את המונח "בדרכו למחנה", על פי כוונתו של מבצע הפעולה, דהיינו, כוונתו של אותו חייל שמתעתד לעזוב את "יעד חופשתו" ולעשות את דרכו למחנה. לדעתנו תחושתו הסובייקטיבית של החייל המתכונן לעזוב את יעד חופשתו אינה מעלה ואינה מורידה בעניין זה כלל.

לבסוף נעיר כי מלשון חוק הנכים (תגמולים ושיקום), עולה בבירור שהמחוקק התכוון "לכסות" את החייל "בדרכו" מיעד חופשתו או אל יעד חופשתו ולא "בתוך" יעד חופשתו.

2465. ע"נ 04/*** ח"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, (הרכב הש' טובי פרידמן). 23.1.07.

המערער נדקר בדרך לביתו. הועדה היתה צריכה להכריע אם לא חלה סטיה מהנתיב לביתו המנתקת את הארוע מהשרות הצבאי. המערער העיד כי עצר בשוק בדרך לביתו לצורך שתיית קפה. הועדה הטילה ספק באמינות המערער. לא היה צריך להכנס לשוק כדי להגיע לתחנת האוטובוסים המובילים לביתו. הסטיה לשוק לצורך מפגש חברתי היא סטיה של ממש, וגם הישיבה עם החבר ושתיית הקפה. סטיה לצרכי עניניו האישיים של המערער. סטייה זו מוציאה את המערער ממסלולו מהבסיס לביתו ל'מרחק וזמן של ממש' באופן המלמד כי החבלה ארעה שלא בקשר לדרך מן הבסיס לביתו.

1765. עב"ל 1018/04 מרים ברוורמן נ' במל"ל, ביה"ד הארצי

פס"ד לענין תאונת עבודה. הכרה בפגיעה עקב נפילה בשביל ליד הבית, בשטח המגרש. הנפגעת נפלה על שביל המוביל מביתה לאחר שהסתעף ושימש את שני הבתים הפרטיים השכנים. נקבע כי מדובר בשביל שהינו בבעלות משותפת של 3 הבתים ולכן מדובר בדרך שאינה בשליטה מלאה של המערערת, מה גם שבפועל נהגו עוברים ושבים להשמש בשביל זה. נקבע כי מדובר בתאונת עבודה. דגש על כך שמגרש פתוח בו עוברים אנשים, לא בשליטה מוחלטת של הנפגעת.

225. 273/80 א"ש נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' צ'רנובילסקי 13.6.80. (לא פורסם).

המערער שירת במחנה עם לינה בביתו. נסע לביתו בסיום עבודתו כמו בכל יום. הגיע לבית המשותף בו הוא גר והחל לעלות במדרגות לקומה השלישית, לדירתו. מעד ושבר את המרפק. קצין התגמולים לא הכיר בחבלה בנימוק שיש לראות את המדרגות כחלק מהבית ולכן הפציעה ארעה בתוך ביתו ולא בדרך לביתו. ועדת הערעורים דחתה את עמדת קצין התגמולים. מדרגות הבית המשותף הן עדיין חלק מהדרך אל הבית ואינן חלק מדירתו של המערער.

.1388 ע"נ 98/*** ס"ר נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' הרכב וגנר 3.2.03.

חייל נפגע מפיצוץ כדור רובה בדירה אליה הגיע בתום שירות מילואים. טען שהדירה של אחיו ורק עצר בדרך להתרעננות. עדיין לא הגיע לביתו. נקבע כי גם אם לא התגורר בדירה, היתה עצירתו בה סטייה של ממש מהדרך הישירה למקום המגורים הנטען על ידו, הן מבחינת הזמן והן מבחינת המרחק. שהה בדירה פרק זמן משמעותי ולכן יש כאן הפסקה ממשית או סטיה ממשית הקוטעת את הקשר בין הדרך מן המחנה ומהלך השירות. לכן יש לקבוע שהחבלה לא ארעה במסגרת השירות.

.2035 ע.א. 237/79 קצין תגמולים נ' נצרתי, פ"ד ל"ד (1) .259

המשיב נפגע מכדור שנפלט מנשקו, שבנו שיחק בו. נקבע – המשיב היה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו כל זמן שהיה בדרכו מן המחנה לבית מגוריו. משהגיע אל בית מגוריו הגיע אל יעד חופשתו, ואין נפקא מינה אם סגר מאחריו את הדלת או השאיר אותה פתוחה. החבלה לא בדרך מן המחנה ליעד החופשה.

31. דיון נה/0-188 המל"ל נ' פוגל בי"ד ארצי לעבודה 31.8.95

פס"ד בענין הביטוח הלאומי. העובד יצא מביתו סטה בדרך לקופ"ח והמשיך בדרכו לעבודה. ביה"ד קבע כי ברגע שחזר למסלול לעבודה נסתיימה הסטייה ולכן התאונה שארעה בשלב זה הינה בדרך אל העבודה. הסטייה ניתנת ל"ריפוי" עם החזרה לתוואי הרגיל. יש לבדוק אם התאונה ארעה בדרך המקובלת של התובע לעבודה. כאן גם לא היתה סטייה של ממש.

760. ע"נ 00/*** ג"ר נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' גנון 17.5.01

המערער יצא מהבסיס לביתו ברכב של חבר. הם עברו את כפרו של המערער והמשיכו לכפרו של החבר. בשלב השני ארעה תאונה. המערער טען שהתארח בבית החבר לאכול ולנוח. הועדה דחתה הערעור מהטעם שמדובר בסטייה מהותית.

1761. ב"ל 02/**** פט"ג נ' המל"ל ביה"ד אזורי נצרת 13.8.05

פס"ד בענין הביטוח הלאומי. העובד נסע עם נהג שיכור אשר בדרך מהעבודה טעה בניווט וסטה, כשניסה לחזור למסלול הנכון ארעה תאונה. ביה"ד קבע כי אין כאן סטייה מהדרך לבית העובד שכן לא היתה כאן כוונה לבצע סטייה מבמסלול בין מקום העבודה לבית העובד. בטעות ניווט אין יסוד רצוני לבצע סטייה.

.1936 ע"נ 7223/76 אריאל נ' קצין תגמולים, פס"ד תשל"ז (ב) .171

חייל בחופשה – לפני תיקון החוק. יצא לחופשת שבת לבית הוריו. לאחר יום נסע משם לבית הוריו המאמצים בקיבוץ ובדרך נפגע בתאונה. נקבע: יעד חופשה יש אחד. בנסיעה השניה, בה נפגע, היה בדרכו מיעד החופשה ליעד אחר ולכן החוק לא חל.

2907. ע"א 08/*** א' ג' נ' משהב"ט, מחוזי חיפה 20.7.10

(חוק משפחות). המנוח נהרג מכדור מאקדחו הפרטי בהיותו בחופשה. נטען שמדובר בפליטת כדור בדרך חזרה לבסיס.

סעיף 2א בדרך אל המחנה – על אף כוונת המנוח לצאת לבסיס, המוות התרחש כשהיה עדיין בתוך הבית. אין לראות בכך תחילתה של הדרך. יש לשים גבול ברור בין השהות בחופשה לשהות בדרך. אם ניקח את ההכנות ליציאה מהבית כשלב שבו נמצא החייל כבר בדרך, יצור מבחן זה עמימות משפטית עד לחוסר בטחון משפטי. המבחן המתאים הוא זה שנקבע בדיני העבודה בהקשר של תאונה בדרך לעבודה. תאונה לא תוכר אם ארעה טרם יצא הנפגע מפתח ביתו או לאחר שחזר לביתו פנימה.

3363. בג"צ 8210-14 ג'לאל מרוח סילאוי נ' ביה"ד הארצי לעבודה, ביהמ"ש העליון. 26.7.16. פורסם בנבו.

השאלה העומדת ביסוד העתירה היא, האם כאשר אדם נוהג במכוניתו בדרכו לעבודה, ובמהלך הנסיעה נפגע כתוצאה מהפעלה מרחוק של מטען חבלה שהוצמד לרכבו מחמת "טעות בזיהוי", יש להכיר בתאונה זו כ"תאונת עבודה".

בבית הדין האזורי לעבודה התמקדו הצדדים בשאלה האם התאונה בה נפגע העותר אירעה כשהיה בדרכו לעבודה או לאו. יצוין כי המחלוקת העובדתית בשאלה האם העותר היה בדרכו לעבודה (למחסן) או שהיה בדרכו לעזור לחברו בעת הפיצוץ לא התעוררה בפנינו, ועל– כן קביעות בית הדין הארצי בעניין זה, לפיהן העותר היה בדרכו לעבודה, ישמשו כהנחת מוצא לדיונינו. " תאונת עבודה" בעניין דוידיאן צומצמה לדל"ת אמותיה של "תאונת הדרכים" ככזו, ללא התייחסות קונקרטית לסוגי תאונות אחרים שעלולים לקרות לאדם בדרכו לעבודה. ואולם, על אף הניסיון להרחיב את גדרי הגדרתה של "תאונת עבודה", נמנעו בתי הדין מלהכיר בתאונות שונות שאירעו בדרכו של עובד לעבודתו כ"תאונת עבודה", ותביעות קמו ונפלו על חודן של אבחנות דקות ללא התווית קריטריונים מוגדרים. כך למשל, בדב"ע נג/66-0 גלולה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 134, מקרה של תאונת עובדת שמעדה בתחום חלקתה הפרטית עת שיצאה לעבודה, ובית הדין דחה את תביעתה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, תוך קביעת עיקרון מנחה שהוא מעין "שכלול" ההגדרה שניתנה בעניין דוידיאן: "ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים שלהם נחשף העובד, ככל שהוא עצמאי ובלתי תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית, ואלה אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר ממנו דבר (שם, בעמ' 140). לא פעם נמצא פסק דין של בתי הדין לעבודה בו נקט בית הדין בפירוש תכליתי ודינמי על מנת להכיר בתאונה כתאונת עבודה גם במקרים גבוליים אשר סוטים מהמבחן הצר שנקבע בעניין דוידיאן. על רקע האמור, נראה כי שתי "ההנחיות"- הסותרות במידה מסוימת– המופיעות בעניין דוידיאן הובילו לפסיקה מגוונת.

מכל מקום, גם נוכח הפסיקה המגוונת בסוגיה זו, ניתן להצביע על שני עקרונות מנחים ומקובלים: העיקרון הראשון הוא כי התאונה שאירעה לעובד בדרך לעבודתו תוכר כתאונת עבודה רק כאשר היא נובעת מ"סיכוני הדרך". העיקרון השני עוסק בהגדרת "סיכון דרך", ולפיה מאפייניו של "סיכון דרך" ייקבעו בהתאם לרוח הזמן ולנסיבות המשתנות, והם כוללים יסוד של פתאומיות ואי– צפיות. במקרים נוספים, התקפות על רקע פלילי לא הוכרו בדרך כלל כתאונות עבודה, משלא נמצאו כמתאימות להגדרה של "סיכון דרך". ואולם, גם ביחס לשאלה הממוקדת העוסקת בפגיעות על רקע פלילי, הפסיקה אינה חד– משמעית, ובמקרים אחרים, התקפות על רקע פלילי בדרך לעבודה או ממנה הוכרו כתאונות עבודה. ואמנם, מקרים שבהם הוכח כי המעשה נעשה במכוון כלפי העובד, או שלא באופן אקראי עד שלא ניתן לסווגו כ"סיכון דרך", לא הוכרו כתאונות עבודה. על רקע האמור, יש לבחון את השאלה שמעלה העתירה דנא: מה הדין במקרה בו נפגע אדם בדרכו לעבודה כתוצאה מהטמנת מטען חבלה ברכבו בשל "טעות בזיהוי" עקב דמיון במאפיינים בין הנפגע לבין היעד המקורי? הפסיקה אותה סקרתי לעיל דנה בשני סוגים של קרים: במקרים מסוג אחד דובר בתקיפה פלילית אקראית שלא כוונה לאדם ספציפי, בהם המבוטח נפגע כיוון שנקלע לאירוע אלים ללא קשר למאפיינו הייחודיים. במקרים אלו, הוכרה התקיפה כנובעת מ"סיכון דרך", ולכן כ"תאונת עבודה". במקרים מסוג שני שנסקרו לעיל, התקיפה כוונה כלפי המבוטח בשל מאפייניו האישיים, בשל "היותו הוא". במקרים אלו, התקיפה לא הוכרה כחלק מ"סיכוני הדרך" ולכן לא הוכרה כ"תאונת עבודה". לעומת שני סוגי המקרים האלו, בענייננו מדובר במקרה "גבולי", בגדרו התשובה לשאלה, האם התקיפה הייתה חלק מ"סיכוני הדרך", מצויה בתחום האפור. משכך, עלינו לבחון האם תקיפה פלילית של אדם בשל "טעות בזיהוי", דומה יותר לתקיפה אקראית על רקע פלילי, או שמא דומה יותר לתקיפה מכוונת כלפי אדם בתור מי שהינו.

"לעניות דעתי, אין להשלים עם תוצאה משפטי, לפיה קם אדם בבוקר לעבודת יומו ובדרך לעבודה הוא נורה ע"י מתנקש ש'טעה' בזיהויו והמוסד יפטור עצמו מחובת הביטוח וההכרה במערער כקרבן של 'תאונת עבודה' בטענה שהוא אינו 'עובר אורח אקראי'. הבחנה זאת של ביה"ד האזורי, עם כל הכבוד, אינה נראית לי. לטעמי, יש להרחיב את מבחן 'עובר האורח האקראי' גם למקרה שלנו שהרי 'טעות בזיהוי' הוא מקרה נדיר וגבולי. לדעתי, המבחן צריך להיות מבחן התוצאה האובייקטיבי והמציאות ולא מבחן כוונתו של היורה– פושע. לא רק מפני 'תיקון העולם' הייתי מקבל את הערעור. חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי בעיקרו העוסק בביטחון סוציאלי של אזרחי המדינה בכלל ושל ציבור העובדים בפרט. כידוע, פרשנות דבר חקיקה העוסק בביטחון סוציאלי מחייבת שימת לב מיוחדת למטרות וליעדים הסוציאליים שנועד לקדם, ומשכך נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין כי ככל שיש ספק בנוגע לפרשנותו, יש לפרשו לטובת המבוטח.

שאלה אחרת היכולה להתעורר היא מה הדין במקרה בו אדם המקורב ל"יעד מבוקש"- האם במקרה כזה, כשברור שהפוגעים לא התכוונו לפגוע בנהג עצמו, אלא במעסיקו, האירוע ייחשב כ"תאונת עבודה"? מבלי לטעת מסמרות בשאלה זו, השונה במעט מנסיבות המקרה שלנו, אעיר כי לכאורה התשובה שלילית. שלישית, איני סבור כי המבחן הסובייקטיבי המתמקד בכוונת הפוגע, בו הסתייע בית הדין הארצי, הוא מבחן מתאים לסוגיה הנדונה. כזכור, בעניין סיני. על רקע האמור, אני סבור כי יש להכיר בפגיעה על רקע פלילי עקב "טעות בזיהוי" כ"סיכון דרך", ובאירוע כולו כ"תאונת עבודה".

השהות מחוץ למחנה כדין

2109. ע"נ 91/*** ש' נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' גרמן 30.3.95

חייל שנפגע בת.ד. בעת שיצא מהבסיס. פגיעה בדרך מהמחנה אולם נקבע עובדתית כי היה מחוץ ליחידתו ללא אישור ומבלי שהיה לו מחליף. הפגיעה לא תחשב פגיעה תוך כדי השרות, כי לא מתקיים התנאי ששהותו מחוץ למחנה היתה כדין.

307. ע.א 96/**** כ' נ' קצין תגמולים, מחוזי חיפה. 14.12.98.

הליך לפי חוק משפחות. סעיף 2א לחוק קובע כי חבלה שגרמה מוות תחשבת כחבלה תוך ועקב השרות גם אם נגרמה בדרך אל המחנה או ממנו ובלבד ששהותו מחוץ למחנה היתה כדין ולא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש. כאן, ;חייל בשירות חובה שנספה בת"ד מחוץ לבסיס. במקרה זה הנטל להוכיח כי שהותו מחוץ למסגרת המחנה היתה שלא כדין, חל על קה"ת, לאור הוראות סעיף 2ב לחוק. (הערה:שונה מתביעת חייל לפי חוק הנכים!).

פעילות בחופשה שתחשב כחלק מהשרות

.1852 ע.א. 55/69 קצין תגמולים נ' שפירא, פד"י כג' (1) 527

הקביעה שחייל נפצע כשהיה בחופשה אינה סוף פסוק ואינה סותמת בהכרח את הגולל על תביעתו. כאן פציעה בעת חל"ת לצורך הדרכה בתנועה. נושא שלצבא ענין בו, במסגרת הנח"ל. נקבע ש"תוך ועקב" השרות.

.2048 ע.א. 829/76 טננבוים נ' קצין תגמולים, פד"י ל"ב (1) .598

חייל בחופשה שטיפל בנשקו ונפגע מפליטת כדור. נקבע: אם חייל יצא מיחידתו עפ"י אישור חופשה. אך ממלא בשלב מסוים תפקיד בשירות אין הוא נחשב חייל בחופשה ופציעתו תבחן עפ"י אמות המידה הרגילות שחלות על מי שנחבל במחנה / אימונים וכו'. כולל חייל בכוננות הנפגע בעת שיוצא להזמין את חבריו ליחידה וכולל מקרה כמו שכאן כשהחייל נפגע בעת שטיפל בנשקו ברוח הוראות הממונים עליו.

(הערה: ניתן בהקשר לחוק הנספים. הגדרת חייל בחופשה זהה לזו של חוק הנכים).

2907. ע"א 08/*** א' ג' נ' משהב"ט, מחוזי חיפה 20.7.10

(חוק משפחות). המנוח נהרג מכדור מאקדחו הפרטי בהיותו בחופשה.

הנשק ממנו נפגע המנוח אמנם נשק פרטי אך הוכח כי בשל מיקום הבסיס בו שירת המנוח באזור עוין היה הכרח מעשי בנשיאת אקדח בדרך לבסיס. בנשיאת הנשק בדרך לבסיס וחזרה קידם המנוח אינטרס של מג"ב. נשיאת הנשק עמו לבסיס וחזרה שרתה אינטרס משטרתי וניתן לקבוע כי נבעה משירותו של המנוח במג"ב ומיקומו הבעייתי של הבסיס בו שירת.

המנוח נפגע בעת שלבש בגדים אזרחיים אך במהלך שרשרת פעולות שבסופה היה מגיע לבסיס בנושאו נשק במטרה להגן על אינטרס מג"ב.

קובעים עובדתית כי מותו של המנוח נגרם מתאונת נשק, וזו נובעת משירותו במג"ב, אף אם בפועל ארעה בהיותו בחופשה.

2911. ע"א 06/**** צ"ח נ' קצין תגמולים, מחוזי ירושלים 8.5.07

המנוח שרת בקבע והיה בחופשה. נפגע בתאונה בביתו בעת שבדק כשירות אקדח של אחיו.

ביהמ"ש המחוזי קבע עובדתית כי המנוח התכוון לנסוע בתחבורה ציבורית לבית חברתו בבקעת הירדן. התכוון לנסוע לבוש מדים כדי לחסוך בהוצאות הנסיעה. (לובשי מדים פטורים בתשלום). הוכח כי עפ"י הנחיות הצבא והוראות מפ"ע חייל בדרגתו מחויב לשאת נשק אישי בנסיעה בשטחים בשל ההתקפות שהיו אז על תחבורה ציבורית. הואיל והמנוח טרם קיבל נשק אישי מהצבא התעתד לקחת את אקדחו של אחיו, כדי לקיים את ההוראה כאמור. בעת בדיקת האקדח ארעה התאונה. נקבע כי אין בעובדה שלקח אקדח של אחיו לגביו לא היה לו רשיון משום התנהגות "רעה וחמורה".

נקבע כי מותו של המנוח התרחש בעת שעשה פעולה לקדם במישרין את אינטרס הצבא, דהיינו להיות ערוך למנוע פגיעה בתחבורה הציבורית ולהגיב כחייל וכקצין למצב שיחייב זאת. אמנם המנוח לא לבש עדיין מדים וטרם נסע באוטובוס לבקעת הירדן, אך מדובר בשרשרת פעולות, שהחלה בבדיקת האקדח, ואשר לולא נקטעה עקב המוות בתאונה היה המנוח לובש את מדי צה"ל, נוטל את האקדח ונוסע באוטובוס לבקעת הירדן לפגוש את חברתו. לפיכך מותו ארע תוך כדי תקופת שרותו ועקב שרותו.

.2052 ע.א. 81/** קצין תגמולים נ' ב"ט , מחוזי ת"א.

חייל בחופשה שיצא לטיול במדבר יהודה ונהרג. הטיול היה חלק מהכנה שלו לקורס מש"קי ידיעת הארץ, ביוזמה שלו ובידיעת מפקדיו. נקבע הפעולה עפ"י רצונו. לא היתה הוראה של מפקדיו או עידוד שלהם. נחשב טיול פרטי. לא תוך ועקב השרות.

1724. וע' 04/*** י"א נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים ראשל"צ, הרכב הש' יעקובוביץ 27.6.05

איש קבע שהתאמן במסגרת פרטית מחוץ לשעות השירות ונפגע. טען כי האימון לשם שמירת כושר, בהתאם להנחיות הצבא וכדי לעבור בוחן דרגה. נקבע כי לא הוכח שהשמירה על הכושר נדרשה לשם תפקידו הצבאי. קידום בדרגה אינטרס אישי ולא צבאי. מלכתחילה היה בעל עודף משקל ושובץ לתפקידים שונים. המערער לא טען וממילא לא הוכח כי באותם תפקידים אותם מילא או צפוי היה למלא בעתיד, נדרש הוא לרמת כושר גופני כזה או אחר לביצוע תפקידו, כך שלא ניתן, לראות את הפעילות לשמירת הכושר הגופני או לשיפורו כ"מעשה הנילווה לשרות, או נדרש על פי טיבו".מאבחנים מפסה"ד בענין טל צור שם דובר בטייס קרב שלצבא אינטרס שישמור על כשירותו. אין קשר .

175. רע"א 507/82 אבו רוקון נ' קצין תגמולים, פד"י לז (4) 212

חייל רצה לשפר כושר ע"מ לצאת לקורס קצינים. בעת חופשה יצא לריצה ספורטיבית ונדרס. נטען שתוך ועקב השירות. נקבע כי הפעילות כוונה לקידום מטרותיו – עזיבת תפקיד בו לא רצה וקידום לקורס קצינים.

הכלל הוא שיוכר מעשה שנועד לקדם בדרך שנראתה נאותה לחייל את מטרותיו של צה"ל. ביהמ"ש לא רה ברצון להתקדם לקצונה, ולתפקיד מעניין יותר מאפסנאי, קידום מטרה צה"לית, גם אם צה"ל היה יכול לצאת נשכר מכך בעקיפין. ביהמ"ש מתייחס לכך שצ"ל כוונה של החייל לקדם מטרות צבאיות. לא די בזיקה בין הפעילות לתפקיד שמבצע החייל. כמו נהג המכשיר עצמו בנהיגת רכב בחופשתו. או חייל העובד במחשב שעובר בחופשתו קורס מחשבים.

.2339 ו"ע 01/**** ב"ל נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' רביד

חייל שחש כאבים בעת טיול ואובחן כלוקה ברבדומיוליזיס (הרס רקמת שריר). הטיול אורגן ע"י

חיילי המדור בו שירת. נקבע כי הטיול לא במסגרת צבאית ואף שמטרתו גיבוש חברתי, לא ניתו לקבוע שלצבא היה אינטרס: הצבא לא אירגן ולא מימן. החיילים חתמו על חופש לפני היציאה, לא כל חיילי המדור השתתפו ולא היתה חובה להשתתף, השתתפו חיילות ממדור אחר, מימנו את האוכל, לא לקחו ציוד צבאי. בנוסף – עסקו בגלישת צוקים – פעילות האסורה בטיול צה"לי. מאחר ומדובר במחלה לא חל חוק התגמולים (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד).

2871. ו"ע 08/**** ט"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים באר שבע, הרכב הש' בהט, 14.7.10

איש קבע נפגע בפעילות ספורט בארוע נופש משפחות. טען כי מתוקף תפקידו כמפקד גף היה עליו להשתתף בארוע שנועד ליצור גיבוש יחידתי ולאפשר לאנשי היחידה להתרענן . המפקדים מחייבים להגיע לנופש והעדרות אינה מתאפשרת אלא בנסיבות מיוחדות. בדעת רוב נקבע כי מדובר בפגיעה בחופשה.

המבחן למהות הפעילות הוא דו שלבי. בשלב הראשון יש לבחון את מהותו של הארוע כפעולה נלוות לעבודה. בשלב השני, לאחר שהארוע הוכר כפעילות נלוות לעבודה תבחן אותה פעילות שבה היה מעורב החייל שעה שנפגע ומידת הקשר בין הפעילות לארוע המוכר, ועד כמה היוותה חלק אינטגרלי ממנו. לא כל ארוע שעיקרו או תכליתו גיבוש ונופש יוכר כפעילות נלווית לעבודה. בודקים את המימון, התועלת הישירה שמפיק המעביד, באיזה מידה חויב העובד לקחת חלק באותה פעילות, חובת נוכחות, סנקציה על העדרות, האם לאחר שעות העבודה, האם אורגנה הסעה ע"י המעביד. כאשר מדובר בנופש יחידתי יש לבחון האם ניתנה לחייל אפשרות לקחת חלק בנופש יחד עם משפחתו, האם מדובר בנופש וולנטרי, האם בשעות העבודה, האם היתה הסעה מאורגנת.

כאן לא כל הקצינים יצאו לנופש. הנופש וולונטרי. היו יותר בני משפחה מחיילים. אין סנקציה על אי השתתפות. המימון של הצבא חלקי. יציאה עצמאית לנופש. הפעילויות השונות בנופש מיועדות גם לבני המשפחה. הפעילויות בנופש לא קשורות לשירות הצבאי. משחק הכדורגל בו נפצע התארגן באופן ספונטני. לפיכך, הנופש לא פעילות נלווית לעבודה. גם אם היה פעילות נלווית – משחק הכדורגל בו נפגע אינו פעילות כזו. לא היה חובה, היה פתוח לכולם, לא נועד לקדם את מטרות הצבא.

דעת המיעוט סברה כי מחובתו של מפקד להשתתף בצוותא עם חייליו בפעילות נופש שמטרתה גיבוש היחידה, ויש להכיר בפגיעה כפגיעה בשירות.

ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי יש נסיבות בהן תוכר חבלה בחופשה ככזו הקשורה בשירות הצבאי, אם הנכה מניח תשתית עובדתית המבססת מסקנה משפטית על קשר הדוק דיון לשירות הצבאי. כאן לא הונחה תשתית כזו.

2046. ע"נ 91/*** ב' נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' גרמן.

חייל בחופשה ששהה בביתו שלא בכוננות או תורנות אך אמור היה להיות מוכן לאפשרות שיקרא לחזור לבסיס מוקדם מהמועד שנקבע. נקבע – חייל עשוי להיות בחופשה ועם זאת למלא בשלב מסוים "תפקיד בשרות". אם נפגע כשמיהר לענות לטלפון יחשב תוך ועקב השרות. אין זה משנה אם המתקשר היה בפועל מהיחידה, די בכך שהמערער רשאי היה להניח שהצלצול הוא מהיחידה.

1166. ע"נ 00/*** פ"ט נ' קצין תגמולים, הרכב גנון. 17.11.02

איש קבע שנפגע בעת חופשה, כשירד במדרגות כדי לקחת מרכבו מסמכים, לצורך הכנת דו"חות מלאי, אותם לא הספיק להכין בבסיס. נקבע כי במקרים מתאימים עשוי מעמדו של חייל, בזמן היותו בחופשה, להחשב כמעמדו של חייל בשירות, אם מבחינה מהותית ועניינית ניתן לומר שהפעילות שביצע בהיותו בחופשה היתה מעין מילוי תפקיד בשירות, ובאותה שעה לא יראוהו כחייל בחופשה. אמנם לא קיבל פקודה לעבוד בבית אך עשה פעולה החיונית למילוי תפקידו, אותה לא הספיק לבצע בבסיס. בנסיבות אלו יש לראות בכך ארוע בזמן השירות.

איננו סבורים שהמבחן לפיו תוכרע השאלה אם פעילות החייל בחופשה תוכר או לא תוכר כפעילות עקב השירות, תלוי בשאלה אם ניתנה לחייל פקודה או הוראה מחייבת, על ידי המפקדים לביצועה של הפעולה. נראה לנו בנסיבות אלה, כאשר החייל ביקש לקיים את חובותיו ותפקידיו הצבאיים ללא איחור ובהקדם הניתן, ראוי לומר שפעילותו זו נועדה לצורכי הצבא ולקידום עניינו של הצבא ולא לתועלתו הפרטית בלבד.

1541. ע"נ 01/*** א"א נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' טובי פרידמן 29.6.04

איש קבע נפגע במשחק כדורגל מחוץ לצבא. טען שעפ"י פקודות מטכ"ל נדרש לבצע אימון גופני מחוץ לשעות הפעילות. נקבע כי שיחק להנאתו. לא היה במשחק אינטרס של הצבא.

לא היתה הוראה של המפקד. אין קשר בין פעילות הספורט במסגרת קבוצה פרטית, מחוץ לבסיס ולא בשעות העבודה, לבין השירות והצורך להתכונן לבוחן בראור.

2450. ע"נ 05/*** ה"ט נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' חרסונסקי 6.7.06.

המערער השתתף כשחקן במסגרת טורניר כדורגל בין מחוזות המשטרה, שאורגן ע"י ארגון נשות השוטרים. במהלך הטורניר נפצע בברכו. ק"ת טען כי אין מדובר בארוע תוך ועקב השרות. לא במסגרת פעילות משטרתית מאורגנת, בה ניתן להכיר לפי הנחיות פנימיות. לצורך הטורניר קיבל המערער חופשה. מייד עם פציעתו טופל ע"י חובש משטרתי ופונה ברכב משטרתי. הועדה קבעה כי בנסיבות הענין ברור שהפעילות היתה על דעת המשטרה ובעידודה. הועדה קבעה כי ניתן לסטות מהנחיות פנימיות וכי במקרה זה המשטרה סייעה באופן פעיל לטורניר. הערעור התקבל והמערער הוכר כמי שנפגע תוך ועקב השרות.

.215 ע"נ 03/*** נ"א נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' טובי פרידמן 26.12.05

המערער התכונן לבוחן בר אור, ביחידתו הודגש נושא הכושר הגופני. מגרש הספורט בבסיס היה בשיפוצים. לאחר שעות העבודה הלך המערער והתאמן במתקן ספורט פרטי, המערער שילם מכיסו עבור הכניסה, ונחבל. המערער טען כי יש זיקה בין האימון לשירות הצבאי. הועדה קבעה כי אין זיקה בין האימון לשירות שכן ההחלטות בקשר לאימון היו של המערער והעובדה שהמפקד נתן את ברכתו לאימון אינה מעלה מכך שהאימון לא היה חלק מתנאי השירות. פסה"ד אושר במחוזיי – ראה 215א

215א' ע"א 06/**** נ"א נ' קצין תגמולים , מחוזי חיפה

הערעור נדחה. ביהמ"ש קבע כי יהיה זה מרחיק לכת לראות בברכת המפקד כמצדיקה את תפישת האירוע כארוע עקב השירות. להבדיל בע"א 188/75 ביבר נ' קצין תגמולים פ"ד לא (3) 172 174, לנכה הועמדה האפשרות אם לנסוע להשתלמות מטעם הצבא בארה"ב. משנאות לצאת היה ברור שההשתלמות הינה חלק בלתי נפרד מהשירות. גם הדוגמאות מע"א 829/76 טננבוים נ' קצין תגמולים לב (1) 598 שונות במהותן.

2530. ו"ע 05/*** ל"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א (הרכב הש' רביד) 1.7.07.

תאונה בעת רכיבה על אופניים בשבת. השאלה הינה האם התאונה שבה נחבל המערער בעת שרכב על אופנוו ביום שבת, לצורך שיפור כושרו הגופני, לקראת מבחני יכולת גופנית במשטרה, הינה תאונה קשורה בשרות? הועדה קבעה כי השאלות הינן:האם הפעילות היתה תוך מילוי עצת או המלצת המפקדים והאם הפעילות נועדה לקדם אינטרס של המשטרה. הועדה ענתה על שתי השאלות בחיוב. הועדה קבעה כי כושר גופני הינו חיוני לעבודת השוטר במשטרה. הועדה קיבלה טענת המערער כי אלמלא בוחן בראור לא היה יוצא לאותה רכיבה. לפי האמור בפסה"ד ניתנה למערער המלצה, ע"י גורמי המשטרה, לשפר כושר בתוכנית אימון אירובית ורכיבה על אופניים. יצויין כי ההמלצה היתה כללית ולא דווקא לביצוע רכיבת השטח בה נפגע.

707. בל 1705/99 טיירו אריה נ' המל"ל ביה"ד האזורי לעבודה ב"ש 2.4.01

פס"ד בענין פגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. פסקי הדין הדינים בפעילות ספורטיבית שלא במסגרת שעות העבודה אינם רלוונטיים לענייננו. כך למשל בדיון מס' מ"א מא0-199/ עודד גינסבורסקי נגד המוסד לביטוח לאומי פורסם בפד"ע יג' עמ' 364 נבחן "העניין" אשר למעביד בפעילות הספורטיבית, והטעם העיקרי שמצא שם בית הדין הארצי שלא להכיר בפעילות הספורטיבית כחלק מהעבודה היה, שהיא נעשתה מחוץ לשעות העבודה.

לצורך השוואה ראה גם דב"ע מא0-157/ המוסד לביטוח לאומי נגד טובה הוד פרסום בעבודה ארצי כרך טו]1[ עמ' 85 ובפד"ע יג' עמ' 82. שם הוכרה תאונה במסגרת ספורטיבית של שחייה בשפת הים לאחר ביצוע ניסויים בתנאי חום קשים, למרות המרחק הרב ממקום העבודה לים למטרת הרחצה.

בענייננו אין המדובר בפעילות כזו אלא בפעילות סבירה המתיישבת עם העבודה, בהתחשב בעובדה שלא היתה מחלוקת על כל שעבודת התובע הרגילה היתה עבודה פיזית מאומצת, והמשחק היה בשעות העבודה ובתחומי "המפעל".

2597. ע"א 06/**** י"א נ' קצין תגמולים, מחוזי באר שבע 29.10.07

שוטר מג"ב חזר לבסיס בלילה לאחר סיור, למנוחה עד המשמרת הבאה. עקב תקלה בבסיס לא היתה ארוחת לילה. היה רעב. יצא לקנות אוכל תוך שהוא מעדכן קצין ששימש מפקד תורן של פלוגה אחרת, ולא את מפקדו. רכב על אופנוע יום לאחר שקיבל רשיון נהיגה, וללא ביטוח. בדרך חזרה נפגע בתאונה. קצין תגמולים טען כי שהה מחוץ למחנה שלא כדין, כי נפגע עקב ביצוע פעולה פרטית ולא עקב השרות, וכי התנהגותו היתה רעה וחמורה.

לענין שהיה מחוץ למחנה שלא כדין נפסק: המערער אמנם עמד לדין משמעתי על כך שלא קיבל אישור ממפקדו לצאת. שאלה לגיטימית היא האם החוק התכוון לשלול זכאות בכל מצב בו חייל יוצא מהבסיס ללא אישור מפקדיו והאם נכון במקרה זה להתיר לצבא להתנער מאחריותו לתשלום תגמול מכל חוק שביסודו הוא סוציאלי. במקרה דנן יצא במדים לזמן קצר, תוך עדכון מפקד ומסירת מס' טלפון, ורק בגלל שבבסיס לא היה אוכל.

קו הפרשנות שביהמ"ש נקט בו הוא שאין לערוך חפיפה בין יציאה מהבסיס בניגוד לדקדוקי הנוהל לבין שהייה מחוץ למחנה שלא כדין. אמנם יצא את הבסיס בניגוד לנוהל אך אין הדבר אומר ששהה מחוץ למחנה שלא כדין לצורך ההגדרה בסעיף 1א. אין לפרש את המונח האמור באופן פורמאלי אלא עפ"י תכליתו. המסקנה: אין לשלול זכאותו של כל חייל הנמצא מחוץ לבסיס בניגוד לנוהל תהיינה אשר תהיינה הנסיבות. זה הכלל אך לעיתים יהיו לו חריגים, כמו במקרה דנן.

ביהמ"ש מצין כי במקרים גבוליים יש ליישם את בחינת התנאים המתקיימים לקבלת תגמול עפ"י החוק, לרבות מבחן הקשר במשפטי, לטובת החייל.

875. רע"א 92/*** א"ג נ' קצין תגמולים עליון 15.12.91

יתכנו נסיבות שבהן חייל בחופשה, יקדיש עצמו כל כולו לצרכי הצבא, הגם שאינו בדרך למחנה או ממנו. כגון, שחייל בחופשה, חש מיוזמתו ומשתמש בנשקו לחלץ בני ערובה מידי מחבלים, או לחלץ רכב צבאי ששקע בבוץ.

הכוונה של סעיף 2א' היא מצומצמת הרבה יותר והיא לקבוע שלעניין החזקה שבסעיף 2ב' בלבד אין חייל בחופשה נחשב כנמצא בתקופת השירות, אלא אם היה בדרכו למחנה או ממנו.

במישור המהותי, המבחן לקיום הקשר הסיבתי האמור, נקבע בקטע המצוטט ע"י חברי כב' השופט אריאל מפסה"ד בר"ע 507/82 פד"י ל"ז-(4) 212 , 215. מבחן זה קובע את מטרותיו של צה"ל. עוד נראה מהמשך הדברים בע' 215 פיסקה 5, כי הפעילות צריכה להיות מכוונת במישרין או בעקיפין לקידום מטרות הצבא ונדרשת מבחינת צורכי השירות. פעולה שכוונה לקדם את עניני החייל, הגם שהיא עשויה בעקיפין לעזור גם לצה"ל – לא תחשב כמספקת.

המנוח לא יצא לטיול כדי לנסות את האיתורית, אלא כדי לבלות בנעימים יום חופשה. ניסוי האיתורית, היתה פעילות אינצידנטלית, שולית לחלוטין, לעצם הטיול.

ע"י נשיאת האיתורית, לא חדל החייל להמצא בחופשה שכן, הוא חופשי לגמרי במהלך תקופת חופשתו המאושרת, עד למקרה בו מזעיקה אותו היחידה לחזור ואז הוא חוזר אליה, ובכך מסתיימת חופשתו.

בר"ע 507/82 – אבו רוקון נ. קצין תגמולים – פד"י ל"ז – (4) ע' 212 אומר השופט לוין בע' 215: "בכל המקרים שבהם ראה בית המשפט קשר בין התאונה לבין השירות, גם שלא בזמן השירות ממש (כגון, בחופשה), הסיבה המרכזית להכרה זו היתה בכך, שהנפגע, שעה שקרתה לו התאונה, עשה מעשה, שנועד לקדם בדרך שנראתה לו נאותה, את ענינו של המעביד ובמקרה שאנו עוסקים בו, את מטרותיו של צה"ל או שבפעולה נתבקשה אם במפורש אם במשתמע מנסיבות שנתהוו. ברוב העניינים שנדונו אמנם לא ניתנה הוראה מפורשת לחייל או לעובד, לפי המקרה, אולם ניתן היה לראות באותם מקרים את הפעולה על פי נסיבותיה, כמעשה הנלווה לשירות, או נדרש על פי טבעו של השירות…".

נתנו דעתנו לכל אותן אסמכתאות, אך לא מצאנו, כי יש מקום ליישמן על עובדות המקרה דנן. בכל המקרים, שבהם ראה בית המשפט קשר בין התאונה לבין השירות, גם שלא בזמן השירות ממש (כגון בחופשה), הסיבה המרכזית להכרה זו הייתה בכך שהנפגע, שעה שקרתה לו התאונה, עשה מעשה, שנועד לקדם בדרך שנראתה לו נאותה את עניינו של המעביד, ובמקרה שאנו עוסקים בו את מטרותיו של צה"ל, או שהפעולה נתבקשה, אם במפורש ואם במשתמע, מנסיבות שהתהוו. ברוב העניינים שנדונו אמנם לא ניתנה הוראה מפורשת לחייל או לעובד, לפי המקרה, אולם ניתן היה לראות באותם מקרים את הפעולה, על פי נסיבותיה, כמעשה הנלווה לשירות או נדרש על פי טיבו של השירות, ומכל מקום, מעשה שבא לקדם את עניינו של המעביד או של צה"ל.

547. דב"ע נו/0-64 המל"ל נ' אלרועי בי"ד ארצי לעבודה 1998

המערער נפגע בתאונת דרכים בדרך לרכישת אופנוע אשר היה אמור לשמש גם לעבודה. ביה"ד הארצי אישר כי מדובר בנסיעה דו תכליתית ובאשר היא כזאת היא פעולה הקשורה בעבודה ונחשבת תאונת עבודה.

172. ע"נ 02/*** י"ד נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' טובי פרידמן 15.2.05

המערער היה בחופשה. נסע לבסיס על מנת להצטרף לקצינים אחרים בנסיעה מאורגנת לברית מילה של בנו של הסמג"ד. בדרך למחנה נפגע בת"ד. הועדה קבעה כי ניתן לפרש ההזמנה לאירוע כמחייבת, עקב השירות וכי זה אמנם מקרה גבולי, אך הוא נופל במסגרת ה"עקב השירות".

3097. עמ"ח 04/* נ"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ירושלים, הרכב הש' בן הדור. 18.1.06.

איש שב"כ שנפגע בתאונה בדרך מחתונת חבר לצוות. נטען שנחשב תוך ועקה השירות כי עפ"י החוזה עליו להיות זמין תמיד לקריאה וכי ההשתתפות בחתונה היתה חלק מהפעילות לקידום עניני היחידה – גיבוש הצוות. שתי הטענות נדחו. התאונה ארעה כשהמנוח לא היה בתפקיד. ההשתתפות בחתונה לא היתה חובה אם כי הייתה רצויה. לא ניתן לראותה כפעילות לקידום עניני היחידה.

1946. ע"נ. 91/*** פ"נ נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' גרמן. 25.3.92 .

חייל בשרות קבע שנפגע בחופשה בעת הכנות למסיבת עליה בדרגה. נטען שלטיפוח ההווי במסגרת הצבאית, ובמסגרת זו מסיבה שיש בה כדי לעודד ולהעלות את המורל הינה בגדר פעילות שלצבא יש אינטרס בה ולכן יש לראות בפגיעה פגיעה שארעה תוך ועקב השרות. נפסק כי מדובר בהכנה למסיבה פרטית ביוזמתו של המערער. לא משום מילוי תפקיד בשרות.

1242. ע"נ 00/**** ג"א נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים ב"ש, הרכב הש' גנן 2.6.03

איננו סבורים שהמבחן לפיו תוכרע השאלה אם פעילות החייל בחופשה תוכר או לא תוכר כפעילות עקב השירות, תלוי בשאלה אם ניתנה לחייל פקודה או הוראה מחייבת, על ידי המפקדים לביצועה של הפעולה. הפסיקה עסקה בשאלה זו רבות. בע"א 829/76 טננבוים נ' קצין תגמולים פ"ד ל"ב(1)598, פסק בית המשפטו העליון כי חייל "השוהה בחופשה" אינו מתפרש במובן הצר ביותר, הלשוני בלבד. נפגע חייל בביתו בפגיעה שמקיימת זיקה לשרות והוא נפגע כתוצאה מאותה פעילות, יוכר על פי החוק גם אם הוא מצוי באותה עת בחופשה. המקרים בהם נדחו תביעות חיילים היו מקרים בהם לא נמצאה הזיקה האמורה, מיקרם בהם נמצא שהפגיעה לא ארעה במעשה שנועד לקידום עניינו של הצבא אלא לאינטרס הפרטי בלבד של החייל.

מעמדו של החייל בזמן היותו בחופשה, עשוי במקרים המתאימים להיחשב כמעמדו של חייל בשירות, אם מבחינה מהותית ועניינית ניתן לומר, שהפעולה אשר ביצע בהיותו בחופשה, הייתה מען מילוי "תפקיד בשירות", ובאותה שעה לא יראוהו כחייל בחופשה.

והוא הדין בעיניינו. העורר ביקש לבצע משימה שקשורה בעבודה בבית. הוא לא נדרש ע"י פקודה לעשות כן, אולם עושה פעולה החיונית למילוי תפקידו ואותה לא היה סיפק בידו (מבחינת הזמן) לבצע בתוך הבסיס. הנסיבות של קבלת ציוד רב מפינוי לבנון גרמו ללחץ בעבודה, וגלל כן, נטל העורר את המסמכים לביתו. גם מפקדו מאשר את הדבר ואף מציין שהיה צורך בביצוע המשימה גם אם נעשתה בבית החייל. נראה לנו בנסיבות אלה, כאשר החייל ביקש לקיים את חובותיו ותפקודיו הצבאיים ללא איחור ובהקדם הניתן, ראוי לומר שפעילותו זו נועדה לצורכי הצבא ולקידום עניינו של הצבא ולא לתועלתו הפרטית בלבד.

.528 ע"נ 98/*** א"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' בן חיים. 10.7.00.

חייל יצא לחופשה באיביזה. שכר אופנוע ונפגע. נקבע: החוק חל על פגיעות בדרך אל יעד החופשה אך לא לאחר ההגעה ליעד. החל מהרגע בו החל החייל להנות מחופשתו ניתק הקשר הסיבתי בין הפגיעה לשרות. אין לקבל את הטענה שהחופשה מקדמת את האינטרס של צה"ל ולכן יש להכיר בפגיעה במהלכה.

2697. ע"נ 07/*** ג"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה (הרכב הש' זאיד) 20.3.08.

המערער טען שנפגע בגבו בעת שהתכונן לצאת מביתו, ביום א' בבוקר, חזרה לצבא, והרים את התיק הצבאי הכבד. נקבע כממצא שבעובדה שהפגיעה ארעה יום קודם לכן – בשבת. הועדה העירה כי גם אם ארע הדבר תוך התעסקות עם התיק הצבאי אין בכך כדי להפוך את הפגיעה ככזו שארעה בדרך מיעד החופשה , "שהרי כל עוד לא עזב החייל את תחום בית מגוריו, יכול הוא לעשות פעולות שונות בציוד הצבאי, ללא קשר לחזרתו לבסיס מיעד חופשתו, ופעולות אלה אינן יכולות להתכסות תחת המעטה של חוק הנכים, גם אם נרחיב את ליבנו עד מאוד לטובת החייל".

2766. ו"ע 07/*** ס"ע עזי נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' חרסונסקי 5.2.09

המערער, איש משמר הגבול, שהה בחופשת מחלה ממושכת עקב פציעה שהוכרה כפציעה תוך ועקב השרות. נפגע כשהחליק בדרכו לרכבו כשהתכוון לבקר פקוד שלו, שהיה בחופשת מחלה. לדבריו הנסיעה לפקוד היתה לבקשת הקב"נ המשטרתי.

נקבע עובדתית כי המערער ביקר אצל הפקוד גם לפני בקשת הקב"נ, ונסיעתו נשוא הערעור היתה שבעה חודשים לאחר בקשת הקב"נ. ביקורים אישיים ולא חלק ממילוי התפקיד.

3442.     עמ"ח
14 – 08 –  **** ג"מ נ' קצין
התגמולים, ועדת ערעורים באר שבע, הרכב הש' אזולאי. 7.11.18. לא פורסם.

               המנוח
נפטר ממכת חום במהלך ריצה במרתון תל אביב. נטען כי מדובר בפטירה במהלך ביצוע
פעילות צבאית במסגרת מילוי תפקידו כלוחם, מדריך וכלבן ביחידת עוקץ. המשיב טען כי
הפטירה אינה עקב השירות מאחר וארעה במהלך חופשה מחוץ ליחידה, במרוץ אזרחי וכי אין
יסוד לטענה שהמנוח השתתף במרוץ בהמלצות וציפיות ממנו מצד מפקדיו לשם שיפור ושמירה
על הכושר הקרבי הנדרש ממנו בתפקיד הצבאי. הצדדים היו חלוקים בשאלה האם חלה חזקת
הסיבתיות לפי סעיף 2 ב לחוק.

               נקבע
עובדתית כי ביום המרוץ שהה המנוח בחופשה. המנוח לא השתייך לקבוצת הריצה של
צה"ל אך נהג לבצע פעילות גופנית אירובית באופן קבוע. ביהמ"ש קיבל את
דברי אשתו ש להמנוח שהמנוח השתתף במרוץ יחד עם חיילים ומפקדים רבים מהיחידה לאחר
פניות ועידוד של מפקדים ובעלי תפקידים במרכז כושר קרבי בצה"ל, ביחידה
ובמקחצ"ר, וכן שתפקידו ועיסוקו חייבו אותו לשמור על כושר קרבי ברמה גבוהה,

 ובשל כך השקיע זמן רב, גם על חשבון הזמן הפנוי
שלו. המנוח חש אחריות ומחויבות רבה לתפקיד ועסק רבות בזמנו הפנוי במה שחשב שיכול
לקדם את ביצוע המטלות, ולכך היו גם עידוד וגם הנחיה מצד המפקד שביחידה ביחס
לפעילות גופנית בשעות הפנאי.

ביהמ"ש
התייחס למסמך של מקרפ"ר בענין מעטפת רפואית נדרשת במרוצים צה"ליים /
אזרחיים בו התייחסות לנושא חיילי צה"ל המשתתפים במרוצים אזרחיים. כן הסתמך
ביהמ"ש על עדות תא"ל איתי וירוב, קצין צנחנים ראשי, במצ"ח, ממנה
עולה שהיה מודע לאווירת האימונים שיש בה תמיכה ועידוד האנשים לעסוק בפעילות
גופנית, והלך רוח ותרבות שתומכים מאוד באחריות אישית של כל לוחם לפיתוח כושרו
הגופני כחלק מאחריותו לביצוע משימותיו המבצעיות.

               לענין תחולת חזקת הסיבתיות לפי
סעיף 2 ב לחוק נקבע:

               "בקשר
לכך נראה לנו שיש להבחין בין ארוע שגרתי במהלך השירות, לגבי חייל או משרת במסגרות
אחרות עליהן חל החוק, כגון שוטרים וסוהרים, כאשר הם לנים בביתם במשך השבוע או
בסופי שבוע, ובין מצב בו נמצא המשרת בחופשה מאושרת בה הוא מבצע פעילות שאינה קשורה
לשירות. במקרה זה נראה ששאלה זאת יכולה להיות קשורה בשאלה העיקרית האם יש לראות את
השתתפות המנוח במרוץ כפעולה הקשורה לשירות, ואם כן תחול עליה החזקה הנ"ל, או
כפעולה שאינה קשורה לשירות ועל כן לא תחול החזקה הנ"ל. כמו כן גם אם תחול
החזקה הנ"ל, לא יהיה בכך כדי לזכות את המערערת בהכרה עפ"י החוק ככל
שהמירוץ אינו קשור לשירות, וגם אם לא תחול החזקה הנ"ל תהא אפשרות לקבוע הכרה
בזכויות ככל שהמרוץ קשור במידה הנדרשת לשירות."

               לצורך
קביעת הקשר הסיבתי ביהמ"ש אינץ את "מבחן האינטרס" הקושר בין
הפעילות המבוצעת ע"י החיילים מחוץ לשעות הפעילות לבין השירות.

               במקרה
זה הראיות מצביעות על כך שהיה בהשתתפות במרוץ כדי לקדם את מטרות השירות.
"בנסיבות הענין אין בעובדה שההשתתפות הפורמלית היתה במסגרת אזרחית בחופשה
מוכרת כדי לשלול את האופי המובהק של השתתפות המנוח במרוץ כפעולה המשרתת את מטרות
השירות, מומלצת מעודדת ומקדמת את מטרות השירות. בנסיבות או העובדה שהפעולה מקדמת
את מטרות השירות תומכת גם בחזקה שהפעולה היתה בתקופת השירות וגם בהעדר חזקה כזאת
מוכח במידה הנדרשת, ברמה מאוד מתקבלת על הדעת ומעבר למאזן ההסתברות הקשר הסיבתי בין
פטירת המנוח ובין תנאי השירות.". הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי .

3597. ע"נ 55885-05-20 פלוני נ' קצין התגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' פרוסט פרנקל. פס"ד מיום 15.12.21. פורסם בנבו.

המערער התגייס לצה"ל ביום 14.3.2001 בפרופיל 97 כלוחם בשירות הנח"ל, יצא לדחיית שרות ללימודי רפואה, חזר לשרות ביום 1.8.09 ושרת בצה"ל עד חודש יוני 2016. עם חזרתו לשירות יצא לקורס קציני רפואה, בחודש נובמבר 2009 שובץ כקצין רפואה בגדוד 202 בצנחנים ושירת שם שנה ותשעה חודשים. לאחר מכן שירת שנה כרופא בא"ח צנחנים, משם עבר לשרת כקצין רפואה פעילה בפיקוד מרכז ומשם עבר לשרת בענף רפואת אב"כ במשך שנתיים.

המערער הגיש תביעה בגין נכות בגב התחתון. טען כי הנכות נגרמה עקב תנאי שירות שכללו מאמצים וסחיבת משקל כבד ועקב אימון בקבוצת ריצה של צה"ל, שלאחריו חש כאבים חזקים עם הקרנה לרגל והתגלתה פריצת דיסק גדולה עם לחץ על השורש.

עמדת ד"ר ארזי, המומחה מטעם קצין התגמולים היתה "שכיוון שלמערער לא היו תלונות משמעותיות על כאבי גב תחתון עם קרינה לרגל ימין לפני אירוע הריצה משנת 2012 ואובחנה תחלואה דיסקלית שאינה נגרמת או מוחמרת ע"י פעילות גופנית לשמירה על כושר גופני כולל פעילות בעצימות גבוהה, יתכן שבעקבות הפעילות העצימה התחלואה הפכה לסיפטומטית. לאור הרישום בתיק הרפואי לפיו התלונות החלו לאחר ובסמוך לאירוע הריצה ניתן להכיר האירוע ככזה שהפך מצב אסיפטומטי למצב סיפטומטי. המומחה קבע כי מאחר ונמסר ע"י קצין התגמולים שהפעילות בקבוצת הריצה אינה חלק מהשירות, הוא המליץ שלא להכיר בקשר סיבתי בין כאבי גב תחתון וכאבים קורנים לרגל ימין או עמוד שידרה מותני לבין השירות הצבאי".

               המחלוקת בתיק היתה בשאלה האם האימון בקבוצת הריצה הוא חלק מהשירות.

               אין חולק שהאימון בוצע ביום ששי שהיה יום חופשה. בימ"ש עמד על כך שגם פגיעה בפעילות בחופשה יכולה להכנס בגדר חוק הנכים אם מדובר בפגיעה שהתרחשה כתוצאה ממעשה שנועד לקדם את מטרות צה"ל או שהפעולה הספציפית נתבקשה מהחייל אם במפורש ואם במשתמע. נסקרו פס"ד שעסקו באימונים גופניים שבוצעו מחוץ לשירות במטרה של שמירה על כושר.

               באשר לקבוצת הריצה הובאו עדויות על מהותה ונסיבות הקמתה.

"מטעם המשיב הגישה תצהיר סא"ל (מיל) שירלי סובל, שבשנת 2012 שימשה רע"ן אזרחות חיים בצה"ל ופיקדה בין היתר על קבוצת הריצה של צה"ל. לדבריה קבוצת הריצה של צה"ל הוקמה בשנת 2008 ובאותה תקופה הוקמו מסגרות אימון רבות שנפתחו לכלל אנשי הקבע ונתנו כלים ומסגרת המקצועית לאנשי הקבע לשמור על אורח חיים בריא בתקציב שנתי של 500,000 ₪.   מדובר בקבוצת ריצה, ולא בנבחרת ריצה של צה"ל. קבוצת הריצה, מהווה מסגרת קבוצות ריצה שהוקמה לפני כעשור כדי לשפר את כשירות מפקדי צה"ל ולעודד תרבות של אורח חיים בריא. ההשתתפות פתוחה לכל הקצינים ואנשי קבע בצה"ל כולל בנות זוגם וההשתתפות בקבוצה הינה התנדבותית, ללא תשלום וללא רישום. לדבריה, מאז ותמיד היה טופס הרשמה, אך החל משנת 2012 ההשתתפות הותנתה בטופס הרשמה, הכולל הצהרת ביטוח תאונות אישיות היעדר תביעות, והצהרת המשתפים שידוע להם שצה"ל ו/או מערכת הביטחון לא יישאו בכל אחריות לנזק כלשהו. הצורך בטופס העדר תביעות נבע מהרחבת הפעילות וההשתתפות של בני ובנות הזוג של אנשי הקבע והמילואים.

לדבריה, חייל קרבי חייב בפקודה לעבור פעם בשנה בוחן כשירות הכולל ניווט, מעבר במסלול מכשולים וירי לאחר מאמץ, ללא קשר  לקבוצת ריצה. יש בוחן כושר גופני של ריצה של 4,000. בוחן אחד מיועד לאוכלוסייה קרבית ובוחן אחר לאוכלוסיית המטה. השתתפות במרוץ של 10 קילומטרים במסגרת קבוצת הריצה החליפה את בוחן כושר גופני, לא קרבי, כאשר המרוצים הם אזרחיים והמארגנים פרטיים. בתוכניות האימון לקבוצת הריצה של צה"ל מכינים ומכשירים חיילים הקרביים לרוץ טוב יותר וכל איש קבע שרצה להתאמן במסגרות אלו, ענה על הקריטריונים שהוגדרו, ושמר על תכנית אימונים יכול היה להמשיך להתאמן בהן.

בע' 7-11 לפרוטוקול העידה גב' יוסיפון על ההבדל בין קבוצת הריצה לבין קצין אימון גופני שקיים בכל יחידה – :

עו"ד סולמי: זאת אומרת בפקודה הצבא אומר לקצינים שלו אתם צריכים לעבור בוחן כושר מסוים.

העדה, הגב' יוסיפון: גם מכין אותו אבל במסגרות של הכושר הקרבי ביחידות השונות. לא במסגרות אימון שאני הייתי אחראית עליהם.

היא העידה שכל קצין צריך לעבור את בוחן בר אור ובכל יחידה יש קצין אימון גופני שתפקידו להכשיר את הקצין לבוחן הזה ותפקידו להיות אחראי על האימון הגופני של היחידה שלו ועל הכשירות הקרבית. והכשרת הקצין לכושר גופני אינו באחריותה ולא קשור לקבוצת הריצה".

ביהמ"ש קבע כי ההשתתפות בקבוצת הריצה היתה מבחירת המערער ולא חובה.

               "ובעניינינו גם אם קבוצת הריצה של צה"ל הוקמה ע"י מרכז כושר קרבי של צה"ל ומטרתה הינה חיזוק מודעות לאורח חיים בריא והנחלת ערכים לכושר גופני כחלק מערכי השירות של צה"ל, שיפור הבריאות ויצירת מסגרת מקצועית ממוקדת בריצה, הרי שאין מדובר בתועלת כל שהיא לצה"ל מאימון בקבוצת הריצה, אין מדובר בפקודה או המלצה שניתנה למערער להשתתף בקבוצת הריצה, ובפני המערער עמדו אופציות אימונים נוספות בזמנו החופשי. גם אם מפקדיו לקחו חלק בקבוצת הריצה וגם אם המערער סבר שיש בכך המלצה להשתתף בקבוצה, איננו מקבלים את טענת המערער שהייתה המלצה כזו. אכן, צה"ל דואג ודאג לבריאות החיילים ודרש מבחני כושר מחייל קרבי, אך גם על פי עדות המערער לא הייתה פקודה או המלצה או דרישה להשתתף בקבוצת הריצה. צה"ל אשר הקים את קבוצה, הקים אופציות אימונים נוספות לחיילים בכלל ולמשרתים בקבע וקצינים בפרט כגול חדרי כושר, קבוצות שחייה וקבוצות התעמלות. למערער הייתה אפשרות להתאמן לא רק במסגרות שצה"ל המליץ עליהן.  גם אם גורמי צבא החליטו שניתן להחליף את בוחן הכשירות שכל קצין מחוייב בו בהצטרפות לקבוצת הריצה, השחייה או פרויקט שינויים בגזרה בענף תרבות גופנית, עדיין  לא חוייב הקצין להשתתף רק בקבוצת הריצה, ועמדו בפניו אופציות נוספות שמתוכן בחר את קבוצת הריצה, מה עוד שיכול היה גם לבחור לעמוד בבוחן הכשירות ללא קשר לקבוצת הריצה".

               לפיכך הערעור נדחה ונקבע:

"מהמפורט באריכות בפסק דין זה עולה כי אירוע החבלה הנטען אינו עומד בתנאי של הקשר הסיבתי – "עקב שירותו": חייב שיתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה שהחייל נפגע בה לבין שירותו בצבא. ההשתתפות בקבוצת הריצה לא נועדה לשרת את מטרת צה"ל אלא את מטרת המערער, לשפר כושר גופני מה שיכול היה להשיג בכל צורת אימון אחרת והפעולה לא נתבקשה במפורש או במשתמע בנסיבות שהתהוו".

החוק בענין חבלה שלא בעת מילוי תפקיד

(790) ע"נ 94/*** ש"פ נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' בן חיים

פריקת כתף בעת שחיה בחופשה. כדי שיחול התיקון לחוק בדבר חבלה בחופשה צריך ארוע חבלתי שמשולבת בו פגיעה של גורם חיצוני (כגון מכה משחיין אחר או מדופן הבריכה).

2867. ע"ו 09- **** מ"ע נ' קצין תגמולים, ביהמ"ש מחוזי חיפה 21.6.10

המערער סבל מנקע לפני הגיוס. שני ארועי נקיעה בחופשה בעת הליכה שגרתית. בדעת רוב נקבע כי המונח "חבלה" בחוק חבלה בחופשה יפורש באופן דומה למונח זה בחוק הנכים – מאורע הגורם לנכות. מכאן שנקיעות הקרסוליים מהוות ארוע חבלתי. מאחר והיו נקיעות טרם הגיוס יש לבחון את מידת ההחמרה עקב הנקיעות (החבלות) בחופשה.

821. ע"נ 97/*** ג"ל נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' בן חיים

נדחתה הטענה שחוק התגמולים (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) חל גם על מחלת אסטמה. נקבע שחל על ארוע תאונתי בלבד.

2374 ו"ע 04/*** א"נ נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' רביד 27.2.05.

נדחתה טענת קה"ת שחוק התגמולים (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) אינו חל כשהתאונה בה נפגע החייל התרחשה בחו"ל. נקבע:גם אין בחוק קביעה לגבי מקום החופשה. מסכימים כי החוק חריג לחוק התגמולים ולכן יש לפרשו בצמצום, אך הפרשנות לה טוען קצין התגמולים אינה נתמכת בלשון החוק.

.1578 ו"ע 01/**** א"ד נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' רביד

חייל לקה בהתקף אפילפסיה ביום השביעי לחופשה רגילה. חסך השינה היה בגלל פעילות בחופשה ללא קשר לשירות. חוק התגמולים (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) אינו חל על מקרה מחלה.

543. ע"נ 96/** ד"ר צ"ה נ' קצין תגמולים הרכב כהן 1.5.97

המערער לקה בגידול ממאיר. המערער ניסה להחיל את ההוראה בדבר חייל שנחבל בחופשה. השאלה שנדונה הינה האם הוראה לגבי חייל בחופשה שנחבל חלה גם על מחלה. לאחר דיון המסקנה שלילית, הוראת החוק מתייחסת לחבלה בלבד ולא למחלה.

2794. רע"א 07/**** פלוני נ' קצין תגמולים, ביהמ"ש עליון 6.10.08.

חייל חובה בחופשה התאבד באמצעות נשקו לאחר שימוש בסמים (LSD). פסיקה לענין חוק משפחות הרלבנטית לחוק הנכים. תביעת המשפחה נדחתה בנימוק של התנהגות רעה וחמורה. נפסק: המבחן של "התנהגות רעה וחמורה" חל גם כשמדובר בפגיעה בחופשה.

2904 ו"ע 02/**** ש' נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים תל אביב, הרכב הש' רביד, 13.1.09.

בנם המנוח של המערערים נדקר למוות בקטטה עם אחר. תביעתם להכרה לפי חוק משפחות חבלה שלא בעת מילוי תפקיד נדחתה בנימוק של התנהגות רעה וחמורה. הערעור נדחה ונקבע כי אכן היה מדובר בהתנהגות רעה וחמורה. עצם העובדה כי המנוח הגיע מרצונו וביוזמתו לקטטה ובמהלכה השתמש בעצמו בסכין כנגד האחר ואף פצע אותו, די בה כדי להוות זלזול בחוק וגרימת סיכון ממשי לזולת ולפיכך התנהגות רעה וחמורה.

נקבע כי במקרה זה של חוק משפחות של חבלה שלא בעת מילוי תפקיד נותר הנטל על המערערים להוכיח כי התנהגותו של המנוח אינה נופלת בגדר התנהגות רעה וחמורה.

2919. ו"ע 01/**** א"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת אביב, הרכב הש' רביד 18.8.04.

התנהגות רעה וחמורה ופגיעה בחופשה. בנם של המערערים חייל שנפטר בחופשה משימוש בסמים (אקסטזי). נקבע: התנהגות רעה וחמורה פוטרת את המשיב עפ"ח חוק הנכים ועפ"י חוק משפחות. חל גם על פגיעה בחופשה.

.1362 ע"נ. 93/** ע"ע נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' גרמן.

איש קבע שנפגע בחופשה – לא נכות בגדר החוק.

2715. ו"ע 01/**** צ"צ נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ב"ש, הרכב הש' גנן 31.7.06

איש קבע שנפגע מאבן שנזרקה על רכב בו נסע, יחד עם אחיו ובני משפחה של האח. בעת הנסיעה היה בחופשה, אך לבוש מדים. טען שיש להכיר בו כי זריקה האבן על הרכב היתה בשל היותו לובש מדים. כן טען כי היה עליו להיות זמין טלפונית, 24 שעות, ולשם כך נשא עמו טלפון סלולרי. לפיכך יש לראותו כמי שהיה בשרות.

נקבע – הדרישה שיהיה זמין והעובדה שנשא טלפון סלולרי לא מעלה ולא מורידה. לא משנה את העובדה שהיה בחופשה.

החוק בענין פגיעה בחופשה לא חל על אנשי קבע.

לא הוכח שיש קשר בין זריקת האבן והעובדה שלבש מדים.

צרוף נכות בגין פגיעה בחופש לנכות תוך ועקב השירות

 

3617.     ע"נ  21 –  03- **** פלוני נ' קצין התגמולים, ועדת ערעורים ראשל"צ, הרכב הש' סלאמה. פס"ד מיום 11.7.22. פורסם בנבו.

               האם ניתן לצרף אחוזי נכות בגין פגיעה בחופשה לאחוזי נכות בגין פגיעה בשירות, לצורך חציית הרף של 20% הנדרש לשם קבלת זכויות בפגיעה בחופשה ?

               למערער הוכרו 6% בגין חבלה בשירות ו – 15% בגין חבלה בחופשה. הגיש ערעור שכוון כנגד סיווג הפגיעה השניה כפגיעה בחופשה. במסגרת הדיון התייחס ביהמ"ש גם לטענה שיש לצרף את שתי הנכויות ולהכיר בו כזכאי לתגמולים שכן צרוף שתי הנכויות מעבירו מעבר לרף של 20% נכות.

הטענה נדחתה.

"טענה זו אין בידינו לקבל.

ראשית, מדובר בטענה אשר חורגת מהערעור ואשר לא נטענה במסגרתו.

שנית, המערער היה מודע לטענה זו עוד משנת 2018 (לכל המאוחר), כעולה ממכתב בא כוחו מיום 5.3.18 (צורף להשלמת טיעון מטעם המערער), כאשר לאחר אותו מכתב קיבל המערער החלטה מאת המשיב ביום 19.3.18 בה לא צירף המשיב את הנכויות, וחרף זאת לא פעל להגשת ערעור אודות המשמעות הנטענת של אי צירוף הנכויות. מכאן עולה שהמועד להגשת ערעור על החלטת המשיב בעניין אי צירוף נכויות אף הוא חלף טרם הגשת הערעור שבפנינו.

שלישית, המערער לא הצביע על בסיס משפטי ממשי לשעטנז אותו הוא מבקש לעשות בין נכות שנקבעה בגין האירוע הראשון לבין נכות שנקבעה באירוע השני.

מדובר בשני אירועים נפרדים ושונים (לא בכדי הגיש המערער באותו תאריך ממש שתי תביעות נפרדות בגינם), אשר המשיב הכיר בחבלות בגינן מכוח שני חוקים נפרדים – חוק הנכים (אירוע ראשון), וחוק חבלה בחופשה (אירוע שני).

המערער לא הניח, ולו באופן קלוש, בסיס המשפטי המאפשר צירוף של נכות שנקבעה בגין אירוע שהוכר מכוח חוק הנכים, לנכות שנקבעה בגין אירוע נפרד שהוכר מכוח חוק חבלה בחופשה, ולא הסביר כיצד הופכת נכות המוכרת מכוח חוק חבלה בחופשה, אשר שיעורה אינו מאפשר זכאות לקצבה, לנכות מזכה רק משום שביחס לנפגע מוכרת נכות מסוג אחר, בגין אירוע אחר, מכוח חוק אחר (חוק הנכים).

נציין כי סעיף 2(א)(3) לחוק חבלה בחופשה, אשר מציב את הדרישה של שיעור נכות מינימאלית של 20%, מתייחס מפורשות לחבלה שנגרמה בחופשה, ומכאן ברור שעל מנת לעמוד בתנאי הזכאות (ע"י החלת חוק הנכים על החבלה), על החבלה המיוחסת לאירוע שהתרחש בחופשה לחצות את הרף של 20%, דבר שאינו מתקיים בענייננו.

נוסיף כי לא נעלמה מעינינו העובדה שבשני פרוטוקולים שונים עשו ועדות רפואיות את הצירוף האמור בין שתי הנכויות – זו מהאירוע הראשון וזו מהאירוע השני (זאת ע"י חיבור "השורה התחתונה" של הנכויות), ואולם עצם הדבר אינו יכול ליצור, יש מאין, זכות מהותית שלא קיימת בדין, כאשר ביצוע צירוף כאמור חורג מגדר סמכותן של ועדות רפואיות, ונוגע לעצם ההכרה בקיומה של זכות מכוח חוק הנכים, דבר המצוי בלעדית בסמכותו של המשיב.

במילים אחרות, ועדה רפואית אינה יכולה, בהבל פה, לצרף שתי נכויות הנובעות מאירועים שהוכרו מכוח שני חיקוקים שונים, כאשר לצירוף שכזה אין בסיס שבדין, וכאשר הדבר נעשה תוך חריגה מסמכות הוועדה (אשר רשאית לדון רק בעניין שיעור הנכות, ואינה מוסמכת לדון בשאלת סיווגה של חבלה לפי חוק הנכים או חוק חבלה בחופשה)".