נחבלת או חלית במהלך השירות הצבאי ועקב תנאי השירות הצבאי, או שחלה החמרה עקב השרות בבעיה
רפואית ממנה סבלת ללא קשר לשרות. אם נותרה נכות, זמנית או קבועה, אתה רשאי להגיש תביעה נגד
משרד הביטחון לפי חוק הנכים.
התביעה נגד משרד הביטחון הינה תביעה אזרחית, ולא "צבאית".
התביעה מתבררת בפני משרד הביטחון – אגף השיקום, המופקד על טיפול בנכי צה"ל, מטיפול בתביעתם
עד לטיפול בשיקומם.
הגוף המוסמך לטפל בתביעה קרוי לפי חוק "קצין התגמולים". על אף שמו הננו חוזרים ומדגישים כי זו תביעה
אזרחית.
"קצין התגמולים" בוחן שני יסודות להכרה:
א. האם קיימת "נכות" ?
ב. האם ה"נכות" קשורה בתנאי השירות הצבאי ?
במידה שהתשובה לשתי השאלות חיובית תוזמן לועדה רפואית לקביעת שעור נכותך.
כאשר מדובר בחבלה, כמו שבר או חלילה קטיעה, הקשר בין ה"נכות" לחבלה הינו ברור. המושג של
"נטל ההוכחה" אינו מורגש וצפוי כי תוזמן ישירות ל"ועדה רפואית" לקביעת שעור נכותך.
אם חלילה נפגעת בתאונת עבודה, כולל תאונת דרכים, בדרך כלל יבדוק "קצין התגמולים" את התיק
ויעבירו לועדה רפואית שתקבע ישירות את שעור או שעורי הנכות שנגרמו כתוצאה מהתאונה.
כשמדובר בתאונה שגרמה למספר רב של חבלות קיים החשש, שעם כל הרצון הטוב, חלק מתוצאות
התאונה לא יבואו לידי ביטוי בשעור הנכות שתקבע הועדה. למי שבשלב זה עדיין אינו מיוצג, ראוי
שישקול היטב קבלת יעוץ משפטי ויצוג הולם.
אך מה קורה אם חלילה חלית במחלה כלשהי במהלך השירות ?
לגבי מי שחלה בשירות אין "קצין התגמולים" יכול לפעול במסלול המקוצר המפורט לעיל. הועדה
הרפואית אינה מוסמכת, (אלא במקרה מיוחד בו הוסמכה מראש – ולא נהוג לעשות כן במחלות),
לדון בשאלת הקשר הסיבתי.
במקרה כזה "קצין התגמולים" יבדוק את התביעה ויטפל בה במסלול הרגיל. לאחר בדיקה עובדתית
ואיסוף כל התעוד הרפואי הרלבנטי יועבר התיק למומחה, בתחום הקשור במחלה או הנכות נשוא התביעה.
גם במקרה של חבלה בתאונה רשאי "קצין התגמולים" להעביר העניין למומחה, בפרט כאשר לא ברור הקשר
בין ההשלכות הנטענות (הנכות) לחבלה. אתה תוזמן לבדיקה אצל המומחה שבחר קצין התגמולים ולאחר
הבדיקה המומחה יעביר ל"קצין התגמולים" חוות דעת ובה המלצה אם להכיר בנכות, כלומר האם לקבל את
התביעה נגד משרד הביטחון.
המומחה אמור לגבש המלצתו, לפי נסיונו המצטבר והידע הרפואי, כפי שהוא מופיע בספרי הרפואה והעיתונות
הרפואית (שהינה מעודכנת יותר, מטבע הדברים, מספרי הרפואה).
למרבה הצער הידע הרפואי מוגבל. לגבי רוב המחלות אין ידיעה ברורה ביחס לגורמיהן.
על המומחה לפרש וליישם הידע הרפואי שלו על נסיבות המחלה. המלצה שלילית תגרור עד מהרה תשובה
של "קצין התגמולים" שתשלח אליך בדאר רשום ובה יודיע על דחיית התביעה נגד משרד הביטחון ועל זכותך
לערער לבית המשפט (ועדת הערעורים) שבמחוז מגוריך, תוך 30 ימים ממועד קבלת ההודעה.
כאן מתעוררת השאלה הקריטית – על מי הנטל להוכיח את הקשר בין פרוץ המחלה לתנאי השירות ?
האם על "קצין התגמולים" להוכיח כי המחלה או הנכות אינם קשורים בתנאי השירות ?
או שמא עליך, החייל שחלה ו/או נפגע, להוכיח כי נכותך / מחלתך נובעת מתנאי השירות ?
בעניין זה אימצה הפסיקה את הכלל התלמודי לפיו "המוציא מחברו עליו הראייה".
כלומר הן נטל הבאת הראיות והן נטל השכנוע מוטלים על כתפיך שכן אתה זה שמבקש
"להוציא מחברו" – התובע.
מה מידת הודאות שנדרשת בכדי שניתן יהיה לקבוע קשר סיבתי בין מחלה או נכות מסויימת לבין תנאי השירות ?
בעבר נקבע בפסיקה כי מידת הודאות הנדרשת אינה גבוהה ודי כי "יש רגליים לדבר". בפסקי הדין,
אשר דנו בשאלת נטל ההוכחה, הובעה לעיתים הדעה לפיה יש להקל עם נכה התובע את קצין התגמולים
וכי במצב של אי ידיעה במדע הרפואה מהם גורמי המחלה ידו של הנכה על העליונה.
עם השנים, מאז שנות השמונים, נתגבשה בפסיקה דיעה מחמירה יותר, הדורשת כי הנכה יוכיח כי "מתקבל
מאוד על הדעת" שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות לפרוץ המחלה במועד בו פרצה. עם זאת יש לזכור
כי גם לפי הדעה ה"מחמירה" נטל ההוכחה המוטל על התובע הינו לכל היותר כנטל המוטל על תובע בתביעה
אזרחית, דהיינו נטל של מאזן הסתברויות.
מהו "מאזן הסתברויות" ?
מושג זה הוגדר בפסיקה כך:
"על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, היינו מעבר
לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על 'חוקים סוציאלים', לרבות חוקים על פיהם רשאים נכים ונפגעים
אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים".
התוצאה הינה כי כדי לעמוד בנטל ההוכחה אין צורך בהוכחה "חד משמעית" ודי באפשרות, מסתברת
ומתקבלת על הדעת, שקשר כזה אכן קיים.
שאלת הוכחת הקשר הסיבתי אינה נחתכת רק לפי הידע הרפואי אלא לפי מכלול נסיבות המקרה.
השאלה האם עמד התובע בנטל ההוכחה והוכיח קיומו של קשר סיבתי צריכה להבחן ולהחתך בכל
מקרה בהתאם לנסיבותיו ולמכלול הראיות שהובאו בו. כך קבע כב' הש' בך בר"ע 187/83רדושיצקי
נ' ק"ת פ"ד לז (4) 361 בעמ' האחרון: "החשוב הוא שבסופו של דבר, תוך ראייה כוללת של חומר
הראיות בשלמותו משתכנע בית המשפט לא רק שקיימת אפשרות תיאורטית בדבר קיום הקשר
הסיבתי…אלא שיכול הוא לקבוע כי גירסה זו נראית לו, ושניתן לומר לגביה, לפחות, כי היא מאוד
מתקבלת על הדעת" (הדגשה שלנו). ולגבי השאלה עד כמה "מוחצת" צריכה להיות הראייה הרפואית
נאמר, באותו פסק דין: "משמע, עדות רפואית, המצביעה לכאורה, ביחד עם יתר הראיות, באופן סביר
על קיום הקשר הסיבתי האמור, ואשר לא הופרכה, עונה על הדרישות".
הגיון הדברים נכון גם היום גם אם הפסיקה היום לא נוהגת לפי דברים אלו. על בית המשפט להכריע
בין שני הצדדים המתדיינים לפניו ולקבוע לאור הראיות שבאותו תיק איזו מהאפשרויות מתקבלת יותר
על הדעת – האפשרות שהנכות נגרמה עקב השירות או האפשרות שאין קשר בין הנכות לשירות.
אי ידיעה במדע הרפואה
שאלת נטל ההוכחה מתעוררת במלוא עוזה לגבי אותן מחלות אשר מדע הרפואה אינו יודע את
הגורמים להן. מדובר במחלות רבות שהמחקרים לגביהם מתנהלים במלוא העוז, אך עדיין הידע
הרפואי לגבי תהליך הגרמותם הינו מועט.
יש לציין כי נקבע בפסיקה שביהמ"ש אינו עוסק במחקר רפואי ולא מתפקידו לקבוע מהי האמת המדעית:
"לא מדובר בקביעת האמת המדעית אלא מדובר באמת המשפטית והאמת המשפטית היא שונה ונמצאת
במישור הסבירות ולא במישור האמת המוחלטת. אם התזה שהעלה הנכה היא סבירה ואיננה מנותקת מכל
אמת אפשרית הרי שבמגבלות המדעיות הקיימות נראה לי שצריך להכיר בתביעה." על כך חזר גם ביהמ"ש
המחוזי בבאר שבע:
"במשפט אזרחי, כאשר יש לקבוע סיבת מחלה, למשל, אין בית המשפט עוסק בחקירה מדעית לגילוי הסיבה,
ואין זה מחובתו להיות משוכנע בדבר קיומה במידה הנעלה מכל ספק. על בית המשפט להיווכח רק מהו הקרוב
לודאי. עליו להחליט על פי חומר הראיות, מהי הסיבה הנראית כמתקבלת על הדעת ביותר להתהוות המחלה
הנדונה… הדרישה איננה לעדיפות מכרעת, אלא רק שגירסתו של התובע תיראה יותר מגרסת הנתבע. אולם
ברור שנטל השכנוע איננו מורם כאשר הגרסאות הן שקולות, אלא רק אם יכול בית המשפט לומר MORE PROBABLE
THEN NOT אם במשפט האזרחי, די שהראיות יצביעו על הגירסה הנטענת כאפשרות קרובה, הרי במשפט
פלילי נדרשת הקטגוריה להוכיח את האשמה במידה המגיעה לכדי אפשרות הקרובה עד מאוד לאמת או לודאות
(HIGH PROBABILITY). אם במשפט אזרחי מחייב עודף ראיות את השופט לפסוק לטובת הצד העודף, גם
אם עדות מסוימת מעלה ספק סביר בדבר אמיתות אותה גרסה, הרי במשפט פלילי יחייב הספק הסביר את זיכוי
הנאשם. בל נשכח כי הליך מעין זה עניינו החולה ולא המחלה. פסק הדין מכריע לגבי הראשון ולא לגבי השני. לא
מחלת קרוהן עומדת להכרעה, אלא המשיב הסובל ממחלת קרוהן והטוען כי מצבו הוא נגרם עקב שרותו. ועדת
הערעורים אמורה לקבוע קביעה בנוגע לחולה ספציפי.".
בעבר, במקרים של מחלה שאין גורמיה ידועים, היו הנכים התובעים טוענים כי יש להכיר בתביעתם ולו מהטעם
ש"אין לשלול" את הקשר בין מחלתם לתנאי השירות". לעניין זה, כבר לפני כ-15 שנים, קבע בית המשפט העליון
כי לא מקובלת הסברה לפיה בכל מקום בו לא גילה מדע הרפואה קשר סיבתי בין גורם פלוני למחלה יש להניח כי
הקשר קיים.
הפרשנות הנכונה של פס"ד זה, אינה דחיה אוטומטית של כל תביעה בגין מחלה שגורמיה המדוייקים אינם ידועים,
אלא שאין הנכה יכול לטעון שיש לקבל את תביעתו רק משום שלא ניתן לשלול קשר בינה ובין השירות. אולם אם
שאר הנסיבות של התיק תומכות בקיומו של קשר סיבתי רשאי ביהמ"ש לקבל התביעה גם בהעדר הוכחה מדעית
לקשר סיבתי.
השופט א.סטרשנוב קבע, בפס"ד מיום 18.9.00, לגבי מחלה אוטואימונית בשם זאבת (לופוס), כי היא התפרצה
בעקבות אירוע טראומטי של תאונת דרכים. למסקנה זו הגיע ביהמ"ש המחוזי למרות שהוכח בפניו כי מחלת
הזאבת היא מחלה נדירה אשר הנסתר רב בה מהנגלה, וכי הרופאים אינם יכולים להצביע בבירור על הסיבות
והגורמים לה, וביסודה זו מחלה תורשתית פוליגנטית. בקשרו את התפרצות המחלה לתאונת הדרכים שקדמה
להתפרצותה כשבועיים, הסתמך ביהמ"ש על "השתלשות האירועים והגיונם של הדברים וסבירותם". מובן שגם
הייתה בפניו חוות דעת רפואית בה הביע המומחה את דעתו כי הוא נוטה לחשוב שאכן התאונה היא שחשפה
את המחלה, אם כי הוא אינו יכול להוכיח זאת. דעתו של ביהמ"ש הייתה, כנובע מפסק הדין, כי הגם שמבחינה
דקדקנית פורמלית כפות המאזניים נשארו מאויינות, הרי ההגיון הפשוט של סמיכות התאונה להתפרצות המחלה
הנתמך בדעתו של מומחה רפואי, יכול להכריע את כף המאזניים לצד חיוב הקשר הסיבתי. יפים הדברים גם לעניננו
לכלל בדבר נטל ההוכחה נקבע חריג חל במקרים בהן קיימות שתי "אסכולות רפואיות" שאז יסתמך ביהמ"ש עם
האסכולה התומכת בקיום קשר סיבתי. בפועל, בשני העשורים האחרונים נעשה, ע"י בתי המשפט, שימוש הולך
ופוחת בכלל זה. על משמעות הכלל ראה בנפרד. חזקות המעבירה את נטל הראייה והשכנוע
קיימות בפסיקה חזקות המקלות מנטל השכנוע המוטל על התובע. חזקה אחת שנקבעה בפסיקה לטובתם של
הנכים הינה חזקת סמיכות הזמנים. חזקה זו נועדו להקל על נטל ההוכחה בהתקיים תנאים מסוימים ולהעביר את
נטל השכנוע אל שכמו של "קצין התגמולים", עליו מוטל לשכנע כי אין קשר בין המחלה לשירות.
החזקה האמורה נדונה בפסה"ד המנחה של ביהמ"ש העליון (בעניין רוט):
"נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ
תמיד על התובע…אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסוימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו
של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסוימות, אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין
התגמולים, נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור, מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה.
כך, באחד המקרים של מחלת אפילפסיה (בעניין קריספיל), בית המשפט העליון יישם העקרון האמור .מדובר היה
במחלת אפילפסיה שפרצה במהלך שירותו הצבאי של הנכה, בית המשפט תוך שימוש בחזקת השירות הקצר ותוך
בדיקת כמות הראיות הגיע למסקנה כי הופעת המחלה בתקופה של חוסר שינה ומתח די בה להוכחת הקשר הסיבתי .
את החזקה של סמיכות הזמנים הסביר בית הדין לעבודה, בדיון בתביעה של עובד, שטען לפגיעה בתאונת עבודה:
"מבחן נוסף, שבו משתמשים בתי הדין על מנת לקבוע קשר סיבתי הוא העיתוי, היינו: אם הפגיעה (או המחלה)
הופיעה סמוך לאירוע בעבודה (היינו: תוך דקות, שעות ולפעמים ימים). העיתוי יכול, במקרים מסוימים, להצביע על
קשר סיבתי, אם כי יתכן שהעיתוי הוא מקרי".
גם במקרה של תאונת דרכים, שאינה קשורה כלל לנכויות הקשורות בשירות בטחוני, שלאחריה הופיעה מחלת
"זאבת" (לופוס) התייחס ביהמ"ש אזרחי לחזקה האמורה:
"נימוק נוסף לחיזוק גירסתו של התובע כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין פרוץ המחלה, נמצא לדעתי, בנסיבות
השתלשלות האירועים בפרשה זו ובעובדה שאין חולק, כי סימני המחלה הראשונים נתגלו בתובע מיד ובסמוך
לאירוע התאונה (כשבוע ימים לאחר התאונה התגלו הסימים הראשונים, ובחלוף כחודש בלבד נקבעה האבחנה
הסופית של המחלה)". "והנה, מיד ובסמוך לאחר התאונה נתגלו בתובע תופעות קשות וחמורות כגון, דימומים רבים,
חום גבוה, תשישות ועייפות וכיו"ב, שהובילו עד מהרה לממצא הוודאי כי הוא סובל ממחלת הזאבת. אף אם איני
מתעלם מהעובדה שהמדובר היה בתאונה קלה, יחסית, שבה לא נגרם לתובע נזק פיזי מיידי ונראה לעין, סבורני, כי
השתלשלות האירועים, כמפורט לעיל, הגיונם של הדברים וסבירותם, תומכים בעליל בגירסת התביעה בדבר הוכחת
הקשר הסיבתי במקרה דנן".
חזקה נוספת הפועל לטובת הנכה התובע הינה חזקת השירות הקצר. החזקה האמורה נדונה בפסה"ד המנחה של
ביהמ"ש העליון (בעניין רוט):
"כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים), ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ
הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה…העברתו של נטל זה מוצדקת, מקום בו מצביע
התובע על אירוע או על שרשרת של ארועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה.".
ההגיון, העומד מאחורי חזקה זו, הינו כי ככל שתקופת השירות קצרה יותר הרי הסיכוי כי מחלה בה חלה הנכה,
תתפרץ דווקא בתקופת השירות הקצר, הינו נמוך יותר. הצד השני של מטבע זה הינו המסקנה כי ההסתברות כי
המחלה פרצה דווקא עקב תנאי השירות הקצר עולה.
כך קבע בית המשפט המחוזי באחד מפסקי הדין כי:
"כאשר מדובר בשירות צבאי קצר, ביהמ"ש נכון במידה רבה יותר להפוך מסקנה בדבר קשר סיבתי על סמך התנאים
הכלליים של השירות הצבאי הפעיל, המלווה במאמץ גופני ובמתח נפשי רב… די בהצטברותם ובלחצם של תנאים
אלה כדי להפעיל, או כדי להקדים ולהפעיל, מחלות קונסטיטוציונליות מסויימות, שבלעדיהם אותן מחלות לא היו מתגלות
באותו זמן דווקא או בכלל".
יש לציין כי לעיתים, כשמדובר בשירות קצרצר, בן מספר ימים או מספר בודד של שבועות הגיון הדברים עלול להתהפך
והסבירות כי בתקופה כה קצרה הספיקו תנאי השירות לעורר מחלה יורדת. לדוגמא מצב של מחלה שהרקע שלה ויראלי
או חיידקי. אם תקופת השירות קצרה מתקופת ה"דגירה" של המחלה עלול התובע להפסיד תביעתו.
גם במקרים של מחלות נפש, לעיתים נשמעת הדיעה בבית המשפט, כי לא סביר שהתובע התמוטט תוך מספר ימים בשירות.
כל הכללים האמורים אינם מיושמים בצורה טכנית אלא מיושמים ע"י בתי המשפט תוך התייחסות לכלל הראיות והנסיבות בתיק.
למצער יש גם השפעה של השקפת העולם של שופט וגישתו השיפוטית.
