הערה: המספר המופיע מימין לפרטי פסה"ד, מציין את מספרו השוטף במאגר פסקי הדין, במשרד עו"ד צדקוני – סיון ואינו חלק מפסה"ד.
הערה: המספר המופיע מימין לפרטי פסה"ד, מציין את מספרו השוטף במאגר פסקי הדין, במשרד עו"ד צדקוני – סיון ואינו חלק מפסה"ד.
תביעות נכי צה"ל מחלות עור | פסוריאזיס, דרמטיטיס סבוריאה ועוד – קביעת קשר סיבתי לשירות
פסוריאזיס ומתח נפשי עקב שירות צבאי
- ע"נ 91/*** ז"מ נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' גרמן.
הכרה בקשר של גרימה בין מצבי לחץ ודחק בשרות לבין מחלת הפסוריאזיס.
א) המערער עבר אירועים טראומתיים במסגרת שירותו הצבאי.
ב) יש מחקרים לפיהם סטרס הוא אחד המרכיבים לפריצת פסוריאזיס. בנוסף לנטיה טבועה (גנטיקה) והשפעת הסביבה.
ג) בכ-40% מהמקרים סטרס פסיכולוגי-חברתי משחק תפקיד לעתים ראשי בהופעה ראשונית או בהחמרה של פסוריאזיס.
ד) עד לשרות הצבאי היה המערער בריא ללא ספור משפחתי של פסוריאזיס. מצבי סטרס בינוניים עד קשים שעבר המערער בשרותו הצבאי גרמו להתפרצות מחלתו ולהחמרתה מדי פעם בפעם.
ה) על אף החשיבות הבלתי מבוטלת של הגורם הגנטי הטבוע של המחלה, אם המערער לא היה עובר את החוויות המלחיצות הקשות, היתה קיימת אפשרות שאף פעם לא יהיה בטוי למחלה.
ו) יש לקשור בקשר אמיץ את מחלת המערער עם השרות הצבאי. ההכרעה – הכל מודים שמערער חלה לראשונה במחלה תוך כדי השרות. – הכל מודים שמדובר במחלה קונסטיטוציונאלית תורשתית. – הכל מודים שמצבי לחץ ודחק בהם היה נתון המערער היה בהם כדי לגרום להחרפה של המצב.
אפשר שמבחינה רפואית לא ניתן להוכיח שהגורם הסטרסוגני הוא הדומיננטי בהיווצרות המחלה.
שומה עלינו, בבואנו להכריע בענין זה, לנקוט באמת המידה המשפטית אף שאפשר שבמקרה דנן היא לא תעלה יפה בקנה מידה עם אמת המידה הרפואית. אמת המידה המשפטית קובעת שמחלה קונסטיטוציונאלית אשר פרצה לראשונה בזמן השרות הצבאי כתוצאה מגורמים שבשרות הצבאי, יש להכיר בה כנגרמת על ידי השרות. העולה מהנתונים שקובצו לעיל הוא שאמנם מדובר במחלה קונסטיטוציונאלית שלא נתנה אותותיה קודם לשרות הצבאי ופרצה תוך כדי השרות, בהשפעת מצבי לחץ ודחק שבשרות. תשתית זו מובילה למסקנה המשפטית שהמחלה נגרמה ולא רק הוחמרה.
(ע"א 681/82, מישורי נ' קצין תגמולים פדי מ' (1) , 470 ופסקי דין שנזכרו שם).
-
ע"נ 00/*** א"י יניב נ' קצין תגמולים, הרכב גנון
הכרה בגרימה של מחלת הפסוריאזיס. העותר שירת בספינת חיל הים, ואף שתנאי השירות לא היו דרמטיים וקשים בצורה קיצונית, היה בלחץ שבו היה נתון כדי להוות טריגר להתפרצות המחלה שהיתה טבועה בגופו.
הפסיקה עסקה בשאלות אלה, לא תמיד ניכרת אחידות בפיסגה, אולם מה שעובר בה כחוט השני הוא, העקרון שבסופו של דבר יבדוק בית המשפט את המקרה לגופו.
לעיתים תנאי הצבא הרגילים כשלעצמם, אינם בגדר גורם שיוצר קשר סיבתי אולם לא בכל מקרה ולא בכל התנאים. שומה עלינו לקחת בחשבון גם את "גולגלתו הדקה" של העורר, ולהבחין מהן ההשפעות שהיו לתנאי שירות פלוניים ו/או לאירועים מסויימים על אותו חייל ספציפי, ולקבלו כפי שהוא (הלכת ויינשטיין).
הנכון הוא שהחייל אינו יכול להסתפק בד"כ בהפנייה לתנאי השירות הכלליים של החיילים בצבא, אלא עליו להפנות לארועים חריגים מיוחדים, שגרמו להשפעה מיוחדת עליו או שגרמו לו פחדים או לחץ נפשי וכו'. יש איפוא צורך בקיומו של יסוד סובייקטיבי מסויים בנוסף לגורמים האובייקטיביים – שניהם יביאו ליצירת הקשר הסיבתי.
עצם העובדה שמחלה קונסטיטוצינית כמו המחלה הנדונה כאן יכולה היתה להתפרץ גם בחייו האזרחיים אינה שוללת קיומו של קשר סיבתי.
נדרשים קיומם של תנאים ספציפיים, שהיו בשירותו, ושגרמו להתפרצותה דווקא שם ודווקא במהלך השירות הצבאי. שאלה זו, היא בעיקרה שאלה עובדתית.
אנו שמענו את העורר ואת דבריו ונחה דעתינו כי היו בתנאי שירותו אותם גורמים מלחיצים ומיוחדים שגרמו אצלו למעמסה מיוחדת שהחרידה אותו והלחיצה אותו בשיעור ובמידה שגרמו את הופעת המחלה דווקא אז. עדותו בתצהיר ובחקירה הנגדית מאשרים את הדברים ודאי לפנות לאמור שם – בלא שנחזור על הדברים.
- ע"א 07/**** קצין תגמולים נ' פ"י , מחוזי באר שבע 20.11.08.
פסוריאזיס ומתח נפשי.
המערער עסק בלוחמה אלקטרונית ואין חולק כי עבודתו היתה כרוכה בלחץ זמנים ניכר ובמתח נפשי. המחלה פרצה כחודש אחרי תקופה בה היה נתון למתח מיוחד. התקבלה עמדת המומחה מטעם המשיב פרופ' אינגבר כי דחק נפשי יכול להביא לפרוץ המחלה, על רקע נטיה קונסטיטוציונלית קיימת, וכי המחלה לא בהכרח פורצת ללא הטריגר.
- ע"נ 14 – ** – ***** פלוני נ' קצין התגמולים, ועדת ערעורים ירושלים, הרכב הש' אחימן. 27.11.18. פורסם בנבו.
פסוריאזיס ומתח נפשי.
המערער לקה בפסוריאזיס. המחלה החלה עוד לפני הגיוס. טען שהיה במתח לקראת הגיוס כי היה מעונין בשיבוץ מאוד מסויים, כביכול קרבי אבל קרוב לבית (שירות צבאי במסגרת המשטרה הכחולה).
התנהל תהליך בענין, כשבינתיים גיוסו נדחה, והוא קיווה שיצליח אך היה במתח. ביום הגיוס הסתבר לו שכנראה לא יקבל את השיבוץ בו רצה.
נכנס ללחץ. הפעיל קרובי משפחה ומכרים והיה מוכן אפילו להכנס לכלא, אך בקשתו לא נענתה. בתקופה זו החמרה של המחלה. טען שהמחלה פרצה עקב השירו הצבאי ויש לראות גם בתקופת ההמתנה לגיוס כקשורה לשירות. הערעור נדחה.
לענין התקופה טרם הגיוס קבע ביהמ"ש כי אין מדובר בסוג המקרים בהם מוחלים חוקי שיקום גם על אזרחים המקיימים פעילות במסגרת צה"ל לפני הגיוס.
לענין המתח הנפשי אחרי הגיוס קבע ביהמ"ש כי המערער היה נתון ללחצים רבים בגלל גורמים שאינם קשורים לשירות. לגבי הלחץ עקב השיבוץ בצה"ל קבע ביהמ"ש כי הוצעו למערער אפשרויות אחרות וכי אין מדובר במקרה בו מוצדק לקבוע כי היה לחץ עקב השירות.
"הכיצד ניתן להכיר בהשתלשלות עובדתית מסוג זה, שבו המערער מפעיל אנשים רבים ומופעל על ידי אחרים, כדי להשיג תפקיד אחד מתוך, יש להניח, עשרות אם לא מאות אפשרויות שקיימות בצבא להתאמת תנאי שירות.
אי אפשר גם לבקש לא להיות ג'ובניק וגם לא להיות מרוצה מהסיווג הקרבי שהוא קיבל. יתרה מכך, המערער עצמו מספר כי הצבא הציע לו למלא את המנילה מחדש כדי למצוא לו תפקיד אחר, אך הוא דבק בהחלטתו, או משטרה כחולה, או מאבק, כולל הליכה לכלא. גישה כזו אינה ראויה להצדקה….
….. שיבוץ לא רצוי, בזמן שמציעים לך למלא מנילה נוספת, אינו יכול להיחשב לגורם לחץ לפרוץ מחלה, הן מין הסיבה שחייל שמחליט שהוא רוצה להיות קרבי אבל לא להיות קרבי ומנסה לאלץ את כל המערכת לפעול על פי דרישותיו, אינו יכול להיבנות מסירובה של המערכת לציית לדרישותיו…".
לגבי הקשר העקרוני בין מתח נפשי ומחלת הפסוריאזיס, ציינה הועדה ש"עצם קיומו של קשר הסיבתי בין לחץ נפשי לבין מחלת הפסוריאזיס מוטל כיום בספק". [זאת למרות שגם המומחה מטעם משהב"ט, ד"ר שירי, לא שלל, עקרונית, קשר כזה !].
-
ע"נ 08/*** מ.א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ראשל"צ, הרכב הש' יעקובוביץ. 19.9.12
נטען לקשר בין מתח נפשי לפרוץ מחלת פסוריאזיס והחמרתה. הערעור נדחה. נקבע כי המתח שחווה המערער, שהיה איש קבע, נגרם עקב אי הצלחה בתפקיד. לא יחודי לתנאי השירות ולא עונה על התנאי של יחודיות ומיוחדות השירות הצבאי. במסגרת הדיון העיד ד"ר שירי המומחה מטעם קצין התגמולים ואישר כי הוא ממליץ על הכרה במקרים של מתח נפשי חריג אצל חיילי חובה.
-
ע"נ 10 – 12 – **** א.ח נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' גולדקורן. 2.8.16. פורסם בנבו.
פסוריאזיס ומתח נפשי.
המערער שרת במשטרת ישראל. לקה בפסוריאזיס.
טען שהמחלה נגרמה עקב המתח הנפשי שהיו כרוכים בעבודתו לאורך השנים בתפקידיו כסייר תנועה חוקר בלש ומפעיל סוכנים. עבודה שהיתה כרוכה בחשיפה למקרי אלימות ופיגועי התאבדות. כחוקר בתשאול עסק בפרשיות חמורות.
חלק מהלחץ היה הרצון לרצות את ממוניו ותחושה לעיתים כי נמצא בין הפטיש לסדן. מפקדו אישר את תאור תנאי הלחץ.. המומחים מטעם משהב"ט (פרופ' פרידמן בירנבוים ופרופ' שפרכר) ציינו כי הגורם העיקרי למחלה הוא רקע גנטי, והסכימו כי גורמים כחבלה לעור, תרופות שונות, זיהומים, עודף משקל עשויים לגרום להופעת המחלה אצל בעלי רקע גנטי מתאים.
שניהם הסכימו כי מתח נפשי יכול לגרום להופעת המחלה אולם סייגו זאת לארועי מתח חריפים, ולא לשגרת עבודה הכרוכה בסטרס. פרופ' מיכאל דוד מטעם המערער סקר הספרות הרפואית וציין כי בכל ספרי הלימוד אין התייחסות מפורשת לסוג הסטרס ודרגתו, לפי מחקרים אחדים מדובר בסטרס המקדים את התפרצות המחלה בכחודש ימים ובאחרים המחלה עלולה להגרם ממצבי סטרס חוזרים המתפרשים על פני 5 שנים.
פרופ' דוד הדגיש את האפקט המצטבר של דחק נפשי. מומחית המשיב פרופ' פרידמן – בירנבוים שללה מתח כרוני מצטבר כגורם למחלה. זו היתה גם דעת פרופ' שפרכר, מומחה נוסף מטעם המשיב, אשר סבר כי המרכיב האישיותי הוא הדומיננטי ביותר בהשפעת הלחץ על התפרצות המחלה.
ביהמ"ש קבע כממצא שבעובדה שתנאי השירות של המערער היו כרוכים במתח נפשי כרוני. עוד קבעה הועדה כי בהיות המחלה בעלת יסוד תורשתי הרי שמדובר ב"נטייה קונסטיטוציונלית" כמשמעותה בפסיקה. ביהמ"ש קיבל את עמדת המומחה מטעם המערער שנסמכה על מאמר של ורהובן לפיו קיים קשר בין מתח נפשי כרוני להתפרצות המחלה. הוכר קשר של גרימה.
3674. ע"נ
23597-09-15 פלוני נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ראשל"צ, הרכב הש'
שני. פס"ד מיום 11.9.19, פורסם בנבו.
פסוריאזיס ומתח
נפשי.
המומחים
הרפואיים מטעם הצדדים הסכימו כי מחלת
הפסוריאזיס עלולה להופיע ללא אטיולוגיה מבוררת ובוודאי ללא רקע של דחק ובה בעת שניהם הסכימו כי דחק נפשי הוא אחד מבין הגורמים
הסביבתיים שעלולים להשפיע על התפרצות פסוריאזיס. בהקשר זה-האחרון יוער כי בעדותו
גרס פרופ' שפרכר שבשנים האחרונות חל שינוי בעמדה הרפואית לגבי הקשר שבין דחק לבין
פסוריאזיס. טוען פרופ' שפרכר כי גורמי הדחק שהוכרו בספרות
כרלוונטיים בהקשר הנדון הם אירועים חריגים ומשמעותיים בחייו של אדם – אירועים
מכוננים ממש – כגון אובדן בן-זוג, פשיטת רגל, גירושין, גילוי מחלה חדשה וכדומה. ד"ר
נתנזון מצדו אמנם מסכים לכך שהדחק הדרוש הוא משמעותי וחריג אך נוקט גישה
מרחיבה ביישום אמת מידה זו, ומפנה את הזרקור לחוויה הסובייקטיבית שעליה מדווח
החולה.
הסטרס אינו מדיד. מקובל עלינו כי אין לקבוע רשימה סגורה וצרה של
מצבים שבהם ניתן להכיר בקשר שבין דחק לבין פסוריאזיס, כגון אובדן בן-זוג, גירושין,
פשיטת רגל או גילוי מחלה חדשה. אף פרופ' שפרכר ציין בעדותו כי הוא תר אחר גורם
סטרסוגני "שווה ערך" (עמוד 126 לפרוטוקול). אולם עמדתו של ד"ר
נתנזון כפי שעולה מעדותו היא מרחיקת לכת ואין בידינו לקבלה. הקושי למדוד סטרס אין
משמעותו הכרה כמעט אוטומטית בקשר הסיבתי בין מחלת הפסוריאזיס (ומחלות אחרות
שעשויות להיקשר לאירועי דחק חריגים) לבין כל אירוע שעלול לגרום לחץ מסוים. אין
מנוס מהמאמץ להבחין בין מצבי דחק שהם אכן משמעותיים וחריגים לבין מתחים וטרדות
שאין בהם די לקביעת קשר סיבתי. ברור הדבר כי ככל
שהאירוע "פשוט" יותר, טיפוסי או טריוויאלי, כך האפשרות לבסס קשר סיבתי
בינו לבין המחלה הולכת ומצטמצמת. איננו מפקפקים בכך
שלמערער היה תפקיד חשוב בשמירה על כשירות ציוד המטבח בבסיסי חיל האוויר, וכל
העדויות הצביעו על המערער כעובד מקצועי, מוערך, אכפתי ומסור. אנו מניחים גם כי
הגריעה מכוח האדם בשנת 2005 הביאה לעלייה בעומס העבודה והטרידה את המערער ששאף
למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. אולם לא התרשמנו ולא השתכנענו כי מדובר בדחק
משמעותי ויוצא דופן שניתן לייחס לו את פרוץ המחלה. מדובר בשירות
ארוך וממושך באותו תפקיד צבר ידע מקצועי רב וניסיון, ואין ספק כי היה
מורגל הן לאחריות הכרוכה בתפקידו הן לעומסים המשתנים והמתגברים מעת לעת בתקופה הנדונה
היה קיצוץ בכוח האדם – קיצוץ רוחבי, לא רק במחלקה המסוימת – ועומס המשימות גבר,
הרי שאין כל אינדיקציה כי המערער חווה בתקופה הנדונה כישלונות מקצועיים, הטענה כי המערער
היה חרד מפני "קריסת מטבח" נראית לנו, לאחר שמיעת הראיות, מופרזת ולא
הובאה דוגמא למצב בו המטבח קרס בשל תפקודם של אנשי המחלקה או בכלל.
-
ע"נ 7381-09-15 פלוני נ' קצין התגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' ג'דעון. פס"ד מיום 18.10.18. לא פורסם.
פסוריאזיס ומתח נפשי.
לטענת המערער, בתקופה שבין אירוע ציר המתפללים לבין האירוע של רצח משפחת הורביץ, הופיעו כעל גופו נקודות אדומות ולאחר פנייה לקופת חולים הוא אובחן כחולה בפסוריאזיס.
שני המומחים הרפואיים היו תמימי דעים כי מחלת פסוריאזיס הינה מחלה שמקורה ברקע גנטי תורשתי וכי גורמים סביבתיים כגון דחק נפשי חריג יכולים לגרום להתפרצות המחלה או להחמרתה. בנוסף שניהם קבעו כי במקרה של פסוריאזיס המושרה ע"י דחק, האירוע הסטרסוגני מתרחש עד שנה טרם הופעת המחלה.
מהאמור לעיל עולה כי מחלת הפסוריאזיס התפרצה אצל המערער חודשים ספורים לאחר שני אירועי דחק שחווה בשירותו, אירוע ציר המתפללים והאירוע של משפחת הורביץ, לרבות ההחמרה הביטחונית שחלה בעקבותיהם, ולמותר לציין כי סמיכות הזמנים בין שני האירועים הנ"ל לבין התפרצות המחלה, וכן העובדה שהמחלה התפרצה בתוף טווח הזמן שנקבע בספרות הרפואית, מחזקים את הקשר הסיבתי בין האירועים הנ"ל לביות התפרצות המחלה.
אומנם שני האירועים הנ"ל לא הוזכרו במפורש בתביעת המערער להכרת זכות נכה אשר הוגשה לקצין התגמולים, או בפני המומחה הרפואי מטעמו אשר בדק את המערער, אולם ניתן לזקוף את העניין לעובדה שהמערער הגיש את התביעה בגפו ולא היה מודע לעניין הצורך בחידוד עובדות אלה.
מכלול הנתונים שפורטו לעיל, דהיינו שהמערער לא סבל ממחלת הפסוריאזיס עובר לגיוסו, לא היה לו עבר משפחתי לגבי מחלה זו, המחלה הופיעה בסמוך לאירועי דחק שחווה בשירותו, בתוך טווח הזמן המוכר ע"פ הספרות הרפואית ומחוץ לטווח הגיל הנפוץ להתפרצות המחלה, מבססים, במידה מתקבלת על הדעת כאמור, את קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין שירותו המשטרתי של המערער.
- ע"נ 7313-10-19 פלוני נ' קצין התגמולים, ועדת ערעורים ת"ר, הרכב הש' אגי. פס"ד מיום 5.1.22, פורסם בנבו.
פסוריאזיס ומתח נפשי – לאור מאמרים חדשים.
טענה לקשר בין מתח נפשי בשירות לבין התפרצות פסוריאזיס. ביהמ"ש דחה עובדתית ומשפטית את הטענה בדבר מתח נפשי משמעותי וחריג.
בפסה"ד הובאו עמדות המומחים פרופ' אינגבר (מטעם המערער) ופרופ' שפרכר (מטעם המשיב), בנושא עמדת עולם הרפואה בשאלת הקשר הסיבתי, לאור מחקרים חדשים, והתייחסו ביהמ"ש לעמדות אלו.
"באשר לאסכולה הרפואית המתייחסת לקשר בין מתח נפשי להופעת הפסוריאזיס סבור פרופ' אינגבר כי ההנחה שמתח נפשי יוצא דופן קשור להופעה או החמרה של פסוריאזיס היא מנכסי צאן ברזל של רפואת העור ומקובלת על הכל. לטענתו, מדובר באסכולה רפואית מוכחת במחקרים רבים ופרקטיקה היומיומית. העובדה שקיים מחקר מטה-אנליזה שפורסם לאחרונה ובוצע בבי"ח בלינסון ואשר שלל קשר כזה, אינה יכולה למחוק דעה המקובלת על הקהילה הדרמטולוגית שנתמכת במחקרים רבים. פרופ' אינגבר נסמך על מחקר חדיש יותר שהופיע בעתון דרמטולוגי מוביל[i] [ להלן – מחקר Stewart] בו נבדק הקשר בין מתח נפשי ופסוריאזיס על 7992 חולי פסוריאזיס ונבדקה גם הספרות הרפואית שפורסמה ב-30 השנים האחרונות, בהסתמכות אך ורק על מחקרים שנעשו במתודולוגיה נכונה, ומסקנת המחקר הייתה [בתרגום חופשי – א.ז] כי הסקירה הסיסטמית מצביעה על 'probable temporal association' – קרי: קשר אפשרי (probable) בין רמות שונות של לחץ נפשי לבין הופעת, חזרת והחמרת הפסוריאזיס, כאשר את הביטוי temporal [זמני] אפשר לייחס להחמרת הפסוריאזיס ולא להופעתה.
לדעת פרופ' אינגבר, מחקר בודד לא יכול לשנות עמדה מקובלת על הכול שהיא בבחינת אסכולה רפואית, וכל עוד לא יעשו מחקרים נוספים שישללו קשר בין לחץ נפשי להופעת פסוריאזיס או החמרתה, אין לשנות מן הדעה המקובלת לפיה פסוריאזיס מופיעה ומוחמרת עקב מתח נפשי. אמנם, גם פרופ' אינגבר הסכים כי מחקר המטה-אנליזה של Snast נמצא בדירוג הכי גבוה של מחקרים רפואיים, והיא מטה-אנליזה מצוינת, אף שיש לה כשלים מתודולוגיים, כמו סקירת ספרות אנגלית בלבד, ואי סקירת סוגים שונים של פסוריאזיס. זאת ועוד, לטענת פרופ' אינגבר גם המטה-אנליזה של Snast לא שוללת את הקשר הסיבתי בין סטרס חריג לבין הופעת פסוריאזיס, אך נאמר כי יש צורך במאמרים פרוספקטיביים נוספים 'כדי לבדוק את הספקטרום המלא של סטרס פסיכולוגי ופסוריאזיס'. פרופ' אינגבר מסביר כי גם המחקר של סטיוארט עליו הפנה בחוות דעתו הינו ברמה גבוהה, שכן מדובר בסקירה רפואית בה נבחרו 12 מתוך 295 מחקרים, שהיו בעלי תקפות מדעית גבוהה ואשר הסיקו כי יש קשר בין מתח נפשי לבין פסוריאזיס, וגם הפרקטיקה היום-יומית תומכת במסקנה זו כי קיים קשר בין מתח נפשי להופעת המחלה….
…..
כאמור, המשיב בדחיית תביעת המערער הסתמך על חוות דעתו המייעצת של פרופ' שפרכר מיום 3.12.2018.
בחוות דעתו מסביר פרופ' שפרכר כי "פסוריאזיס היא מחלה שכיחה באוכלוסייה הכללית וככל שידוע היום הינה תולדה של רקע גנטי-תורשתי אשר בעקבות חשיפה לגורמים סביבתיים, לרוב בלתי ידועים, מביא לשפעול של מערכת החיסון, בעור ומחוצה לו". באשר לגורמים הסביבתיים אשר תוארו בספרות כמחמירים פסוריאזיס נמצאו זיהומים, תרופות, עישון ודחק נפשי, אף שקשה לקבוע את תרומת הדחק הנפשי עקב העובדה שהמחלה עצמה משפיעה על מצבו הנפשי של המטופל.
סוגי הגורמים הסטרסוגנים אשר על פי הספרות העדכנית נמצאו כקשורים להתפרצות או להחמרת פסוריאזיס הינם אירועי חיים משמעותיים וחריגים ביחס לשגרת החיים של אוכלוסיית העובדים אליה משתייך המטופל.
פרופ' שפרכר מציין כי אמנם ניתן בספרות למצוא מחקרים אשר טוענים כי קיים קשר בין אירועי חיים רגילים ובין החמרה בפסוריאזיס, אך לטענתו אלו מחקרים הסובלים מפגמים מתודולוגיים רבים.
לאחרונה הצטברו נתונים המערערים על עצם תפקידו של דחק נפשי בגרימת מחלות עור, ומטילים ספק רב בקשר ביניהם. כך במטה-אנליזה שפורסמה בעיתון דרמטולוגי מוביל על ידי מחלקת העור בבי"ח בלינסון נבחנו 32,000 חולי פסוריאזיס ולא נמצאה עדות כי דחק קשור קשר סיבתי משמעותי עם הופעה או החמרה של מחלת הפסוריאזיס[1] [להלן – המחקר של Snast]. בחקירתו הנגדית הודה פרופ' שפרכר כי לפני פרסום המטה-אנליזה היו מקרים ספציפיים בהם הכיר בקשר הסיבתי בין מתח נפשי להופעת פסוריאזיס. לדבריו, המחקר של Snast שינה את הפרדיגמה שהייתה רווחת, אך עדיין הוא לא הוכיח שאין קשר ומוסיף: "הוא [המחקר של Snast] בעצם מוכיח שמה שעליו ביססו את הקשר לא נכון. אבל הוא לא עשה את ההפך.." לכן ישנם מצבים שהם חריגים מאד לשגרת החיים של אדם רגיל, או שצריך להיות אירוע מאד חריג לגבי שגרת החיים של אדם באוכלוסייה אליה הוא משתייך, בהם גם פרופ' שפרכר יכיר בקשר הסיבתי בין סטרס לפסוריאזיס, וכדוגמא מציין חייל השוכב במארב וחברו לידו מקבל כדור בראש.
….
לאחר צרוף חוות דעתו של פרופ' אינגבר, נתן פרופ' שפרכר חוות דעת מגיבה מיום 10.7.2020. פרופ' שפרכר בוחן את הלחצים אותם מתאר המערער כמי שנדרש ללמוד תפקיד חדש ולתפקד בתוך צוות בתנאי עבודה נוחים ובסביבת עבודה משרדית למול חוויות השירות של אלפי חיילי וחיילות צה"ל ומגיע למסקנה כי אין מדובר באירוע חיים חריג, אותו יש לבחון ביחס לשגרת החיים של האוכלוסייה הכללית.
פרופ' שפרכר מלין על כך שהמומחה מטעם המערער מבטל מטה-אנליזה שהראתה כי התימוכין לקשר סיבתי בין פסוריאזיס לדחק נפשי אינם עומדים בסטנדרטים המתודולוגיים המקובלים היום, ומעמיד מולם את ניסיונו האישי עתיר השנים כרופא עור. אין מדובר בביטול אסכולה רווחת על יסוד מחקר יחיד, כפי שטוען פרופ' אינגבר אלא על יסוד מטה-אנליזה שהיא ניתוח כלל המחקרים הנוגעים לשאלה מדעית מסוימת.
פרופ' אינגבר מסתמך על מאמר Stewart שהינו סקירת ספרות רפואית ואשר ערכה המדעי נמצא נמוך בפירמידת ההערכה של הספרות המדעית ומהווה רק שלב ראשון במחקר מטה-אנליזה, למול מטה-אנליזה של Snast שנמצאת בראש הפירמידה מבחינת הערך המדעי שלה, עליה מסתמך פרופ' שפרכר.
לטענת מומחה המשיב, פרופ' אינגבר הביא בחוות דעתו ציטוט חלקי ממאמר Stewart ואינו מצטט את מלא מסקנותיו לפיהם בשל פגמים מתודולוגיים יש צורך לבצע מחקרים נוספים כדי לבסס את הקשר הסיבתי בין סטרס נפשי לפרוץ המחלה, תוך קביעת סטנדרטים לכימות הסטרס בצרוף בדיקות כימיות ופסיכולוגיות לאישוש עצם קיומו של סטרס נפשי.
פרופ' שפרכר מסכם את חוות דעתו המייעצת ומסביר כי זה טיבו של הידע הרפואי, שהוא מתקדם ומתעדכן, וכך אסכולה רפואית ישנה יכולה לעיתים קרובות להיות מוחלפת באסכולה אחרת, בעקבות מחקרים חדשים, כפי שראוי לעשות גם כאן.
למעשה, פרופ' שפרכר לא שולל בחוות דעתו כי בעבר רווחה אסכולה רפואית שתמכה בקיומו של קשר סיבתי בין אירועי חיים חריגים לבין הופעת פסוריאזיס, ואף היו מחקרים שהראו קשר כזה גם בין אירועי חיים סטרסוגנים רגילים לבין הופעת הפסוריאזיס, אך הם סבלו מפגמים מתודולוגיים שונים. בחקירתו הנגדית אף הודה במפורש כי בעבר הייתה קיימת אסכולה רפואית שתמכה בקיומו של קשר סיבתי בין סטרס נפשי לפסוריאזיס, אך הסביר כי לאחר המטה-אנליזה של Snast אי אפשר היום לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין סטרס לבין הופעת פסוריאזיס, ולמעשה האסכולה שנהגה בעבר עברה מן העולם".
וכך מסכם ביהמ"ש את עמדת המומחים:
"בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי, למעשה המומחים מטעם שני הצדדים מסכימים כי קיים קשר סיבתי בין מתח נפשי חריג לפרוץ או החמרת מחלת הפסוריאזיס.
פרופ' אינגבר הסתמך על אסכולה רפואית רווחת ועל ניסיונו עתיר השנים, לפיהם מתח נפשי קשור בקשר סיבתי לפרוץ המחלה. עוד הסתמך פרופ' אינגבר על סקירת מאמרים איכותיים משנת 2018 של Stewart שהצביעה על קשר אפשרי בין רמות שונות של לחץ נפשי להופעת והחמרת פסוריאזיס
וקראה לערוך מחקרים נוספים שיכמתו את מידת הסטרס והתנאים לביסוס הקשר הסיבתי בין סטרס נפשי לפסוריאזיס. במהלך חקירתו הנגדית הסכים פרופ' אינגבר כי לא כל מתח נפשי רגיל בעבודה עשוי להיחשב כגורם להתפרצות הפסוריאזיס, צריך להיות מתח נפשי חריג .
ד"ר שפרכר הסכים במהלך החקירה הנגדית כי אסכולה רפואית שראתה קשר סיבתי בין סטרס לבין פסוריאזיס אכן הייתה רווחת אך לדעתו המטה-אנליזה של Snast שינתה את הפרדיגמה הזו, אך עדיין המחקר לא הוכיח שאין קשר. גם לדעת פרופ' שפרכר ישנם מצבים שהם חריגים מאד לשגרת החיים של אדם רגיל, או שמתקיים אירוע מאד חריג לגבי שגרת החיים של אדם באוכלוסייה אליה הוא משתייך, בהם יש להכיר בקשר הסיבתי בין סטרס לפסוריאזיס.
למעשה, עמדה זו מצמצמת את המחלוקת בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי-רפואי לשאלה, אם חווה המערער מתח נפשי חריג, עובר לפרוץ מחלתו".
פסוריאזיס ומתח נפשי עקב שירות צבאי. מחלה קונסטיטוציונלית שפרצה בשירות. הכרה בהחמרה או הכרה בגרימה
- ע"נ. 91/*** מ"ע נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א הרכב הש' גרמן.
קצין התגמולים הכיר בהחמרת מחלת הפסוריאזיס אצל המערערת. המחלה פרצה בזמן תקופת לחץ בשרות. המומחה מטעם קצין התגמולים המליץ על החמרה בנימוק שמדובר במחלה קונסטיטוציונלית ותנאי הלחץ יכולים להיות פקטור בהופעת המחלה. ועדת הערעורים קבעה כי יש להכיר בגרימה על יסוד ההמלצה האמורה, לאור ההלכה בדבר מחלה קונסטיטוציונאלית שפרצה לראשונה תוך תנאי השרות ועקב תנאי השרות.
-
וע 00/**** א"ש נ' 'קצין תגמולים
זהו ערעור על החלטת קצין תגמולים מיום 4.6.00 לפיה מחלת הפסוריאזיס אשר ממנה החל לסבול המערער בשנת 1997 החמירה ב-50% על חשבון השירות הצבאי.
בסיכומי התגובה טענה ב"כ המשיב כי הואיל וחזקת "הגרימה" מתייחסת לשירות קצר ולא לשירות ארוך והמערער היה בשירות ארוך, הרי שהמערער לא הביא כל ראייה לגרימה ומכאן שיש לדחות את הערעור.
במקרה שלפנינו מדובר בשירות ארוך ונטל ההוכחה רובץ על המערער וכדי להרימו עליו להראות ארוע או שרשרת ארועים חריגה ומיוחדת, אותן ניתן לקשור בקשר של סמיכות זמנים לפרוץ הפסוריאזיס, הפגימה לה טוען המערער.
המערער במקרה זה ויתר על הגשת תצהיר וחוות דעת מטעמו, אשר יכלו לשפוך אור על אירוע מיוחד שהיה בשירות ולכן לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו.
כאשר בוחנים את החלטת הועדה הרפואית רואים שהיא אינה אומרת, כפי שטוען ב"כ המערער, שהלחץ הנפשי הוא שגורם בהכרח לפרוץ המחלה.
כל שהיא אומרת הוא, שהוא אחד הבולטים בגורמים לפרוץ המחלה. המערער, כאמור, לא הביא כל ראייה המצביעה על כך שהיא הגורם היחיד ולכן לא מוצדק קביעת קשר סיבתי של "גרימה" וצדקה הועדה הרפואית כאשר קבעה קשר של החמרה בשיעור 50%.
-
ע"א 06/**** ר"מ נ' קצין תגמולים, מחוזי ירושלים.
פסוריאזיס. איש שב"ס. שרות ארוך. תנאי לחץ. הוועדה קבעה החמרה 50%. המחוזי העלה להחמרה 75%.
"נתנו את דעתנו לנושא שעור ההחמרה ובאנו לכלל מסקנה כי יש מקום להתערב בהחלטת הוועדה במקרה דנן ולהעמיד את שעור ההחמרה על 75%.
אנו סומכים את מסקנתנו זו, בין השאר, על טיב שרותו של המערער, אשר התאפיין בלחצים משמעותיים; על משך שרותו שהיה ארוך במיוחד (למעלה משני עשורים); על העובדה כי המחלה התפרצה אצל המערער בגיל מאוחר יחסית ועל כך שלא מתקיים בעניינו המרכיב התורשתי אשר ידוע כאחד ממחוללי מחלת הספחת".
-
ע"א 04/**** ש"ב נ' קצין התגמולים, מחוזי ת"א 2.9.07
פסוריאזיס ומתח נפשי. המערער שרת שרות ארוך במשטרה. טען כי עקב מתח פרצה אצלו מחלת פסוריאזיס.
קצין התגמולים הכיר בהחמרה בלבד, בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר שירי שטען שבספרות מוכרת רק החמרה של המחלה עקב מתח ולא גרימתה. בית המשפט שינה להכרה בגרימה מלאה.
ההכרה בהחמרה משמעה הכרה בתנאי השרות ובמתח. בהעדר מחלה קודם לשרות יש לייחס לתנאי השרות קשר של גרימה. "יודגש שגם אם הסיבה לפרוץ המחלה אצל המערער היא צרוף של תנאי השרות לנטיה הגנטית שקיננה בו, הרי שלמרות קיומה – עוד בטרם השרות – של נטיה קונסטיטוציונלית ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השרות".
פסוריאזיס שהיתה קייימת לפני הגיוס והוחמרה עקב שירות צבאי
-
ע"נ 98/*** ד"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' בן חיים.
פסוריאזיס. מחלה שהיתה קיימת בצורה קלה לפני השרות. הוכרה החמרה בגין מתח נפשי, תוך מתן משקל לכך שהמהלך הטבעי של המחלה היה כרוך בהחמרה, גם אלמלא המתח. שעור ההחמרה שנקבע – 30%.
-
ע"נ 99/*** ש"ד נ' קצין תגמולים, הרכב גנון
פסוריאזיס ומתח נפשי. היו ביטויים למחלה לפני הגיוס. הוכרה החמרה בשעור שליש.
הטירונות שהייתה אמנם רגילה, היתה לדבריה מלחיצה וטראומטית ומלווה במתח מתמיד כשהיא ישנה שעות ספורות ביממה. כמו כן שהתה לדבריה בתנאי הגיינה לא נאותים.
המחלה ממנה סובלת העוררת היא מחלה כרונית ועפ"י הממצאים והעובדות שהוכחו החלה את מהלכה הראשוני עוד לפני גיוסה של העוררת.
יש איפוא, להכיר בתנאי השירות כגורם מחמיר כפי שסברה דר' זמיר, שמסקנותיה עדיפות בעינינו בעניין זה על פני חוות דעתו של המשיב. יחד עם זאת הנסיבות, התפתחות המחלה ותנאי השירות ואופי המחלה אינם מהווים גורם רב משמעות. מידת ההחמרה היא מתונה ואין להפריז בה. אנו סבורים שמידת החחמרה הראויה היא בשיעור של 1/3 (שליש) ע"ח תנאי השירות.
-
וע' 02/****ב"ש נ' קצין תגמולים
למערערת היתה פסוריאזיס לפני גיוסה והשאלה היא אם היא היתה מפושטת שאז לא יוכר קשר סיבתי, או שהיא לא היתה מפושטת שאז יוכר קשר של החמרה.
"נטל ההוכחה לעניין מצבה של המערערת טרם גיוס מוטל על המערערת. נושא זה הינו בידיעתה המלאה של המערערת, אין למשיב כל יתרון על המערערת והשגת החומר המעיד על מצבה טרם הגיוס.
נהפוך הוא היתרון הוא למערערת, אשר המסמכים והראיות, אשר יכולים להעיד על מצבה טרם הגיוס הם בידיעתה". הועדה הסתמכה על האמור ברישומים הרפואיים ולא קיבלה את טענת המערערת והערעור נדחה.
.2437 וע 04/***ח"ק נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' רביד 24.12.06
פסוריאזיס. תביעת המערערת נדחתה ע"י קצין תגמולים בהמלצת פרופ' שירי. המערערת סבלה טרם גיוסה מפסוריאזיס והדיון התמקד בשאלת החומרה. פרופ' אינגבר סבר כי טרם גיוסה היה מהלך המחלה קל והשירות הצבאי שהיה כרוך בסטרס החמיר את מהלך המחלה וכי יש לקבוע קשר של 75% הכרה.
המערערת התגייסה בפרופיל 97 והועדה נתפסה על כך וקבעה כי מצב המחלה לפני הגיוס היה אכן קל ולא מפושט.
עוד ציינה הועדה כי בעדויות שני המומחים הסכימו כי יש בסטרס כדי להחמיר המחלה.
בבואה לדון בשאלת קיומו של מתח נפשי ציטטה הועדה אחד המסמכים בו נרשם מפי המערערת כי היא בתנאי מתח. על רישום זה החילה הועדה את ההלכה בדבר המשקל הרב של תעוד מזמן אמת על פני מסמכים שהוכנו לשם התדיינות משפטית (ע"א 472/81 אברג'יל נ' קצין תגמולים פ"ד לז (2) 85).
בהמשך קבעה הועדה כי עמדת קצין תגמולים שבאה לידי ביטוי בפסקי הדין להכיר בהחמרה גם כאשר אנשים התגייסו עם המחלה. הועדה קבעה החמרה בשעור 75% כהמלצת פרופ' אינגבר.
-
ו"ע 08/* א"פ נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' דגן. 5.2.12
פסוריאזיס. לפני השירות היו נגעים בודדים והועלה חשד לפסוריאזיס. בשירות החמרה עד למחלה מפושטת. נקבע כי קיים קשר בין מתח נפשי והחמרת המחלה. המערערת עברה קורסים בהם נדרשה לעמוד במאמצים פיזיים ולחצים נפשיים גדולים. סמיכות זמנים להופעת המחלה. נקבעה החמרה 50%.
אורטיקריה עקב שירות צבאי
.2173 ע"נ 94/*** יב"י נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' גלדשטיין.
אורטיקריה. הכרה בהחמרה בגלל מתח נפשי עקב שירות צבאי
מחלת עור, דלקת עור עקב שירות צבאי
.2361 ע"נ 01/* ס"עא נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' טובי פרידמן.
מחלת עור עקב אלרגיה לחומרים הנפוצים גם באזרחות. תנאי השירות (זיעה, חום, מדים, חגור – חיכוך העור) גרמו לעליה בחדירות העור שאפשרה את התפתחות התגובה האלרגית. הוכרה החמרה.
דרמטיטיס סבוראית, סבוריאה עקב חשיפה לשמש בשירות צבאי
- ע"נ 97/*** מ"א נ' קצין תגמולים
טענה לקשר בין חשיפה לשמש בשירות הצבאי לבין דרמטיטיס סבוראית. המערער הסתמך על חוו"ד של ד"ר שמר שקבע כי המחלה מחמירה בחשיפה לשמש. ד"ר שירי, מטעם קצין התגמולים קבע כי חשיפה לשמש אינה מוכרת כגורם מחמיר. הטענה נדחתה.
המומחה מטעם המערער נמנע מלהתמודד עם עמדתו של שירי לפיה חשיפה לשמש אינה מקובלת כגורם מחמיר, ולמעשה אין בחוו"ד שהגיש ד"ר שמר כל ביסוס מדע – רפואי לטענה בדבר קיומו של קשר בין חשיפה לשמש מזה ובין ההחמרה בסימפטומים מזה.
גם התשתית העובדתית המתיימרת להציע הסבר לקשר סיבתי קונקרטי המיוחס לתנאי השירות לוקה בסבירות נמוכה שכן מדובר על ביצוע תורנות שמירה זניחה בהיקפה (אחת לחודש) בעונות שונות ולאו דווקא בקיץ ולמשך מספר שעות, כאשר המערער מוגן, לפחות חלקית, בכובע מצחיה.
על פי מסד הנתונים שהובא בפנינו ניתן להסיק לכל היותר החמרה זמנית וחולפת בתקופות הקיץ שאינה קשורה לנסיבות השירות דווקא, אלא בהקשר כרונולוגי מקרי – גרידא.
דרמטיטיס סבוראית, סבוריאה עקב תנאי היגיינה ירודים בשירות צבאי
- ע"נ 98/*** פ"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים תל אביב (הרכב הש' בן חיים)
דרמטיטיס סבוראית ו-PYTEROSPODERM POLLICULITIS .
הכרה בהחמרה על רקע תנאי היגיינה ירודים. (היו גילויים של המחלה לפני השירות).
אין למעשה מחלוקת של ממש בין המומחים הרפואיים באשר להיות המחלות האמורות בעלות אופי קונסטיטוציונלי ורדום באופן שהתלקחות הסימפטומים יכול ותהיה על רקע של תנאי מתח או סביבה והתנהגות הגיינית ירודה.
בית המשפט קבע עובדתית כי המחלה היתה קיימת לפני הגיוס.
גם חוסר הנחרצות בעדותו של ד"ר טראו באשר למשקלם של גורמי השרות הצבאי והגדרתה של תמונת המחלה אצל המערערת כ-"חריגה", בהשוואה למהלך הקליני המקובל לשיטתו, מוסיפה מימד נוסף של חוסר ודאות באשר לתקפות העמדה הרפואית בה נקט ד"ר טראו.
נטל הראיה בדבר היותה של החמרת מחלה זמנית וחולפת מוטל על המשיב. אנו פוסקים כי לא עלה בידי המשיב להרים נטל זה.
על יסוד הערכה ושקלול של כל הנסיבות דלעיל אנו פוסקים כי מחלות העור בהן לוקה המערער החמירו תוך כדי ועקב השרות הצבאי וכי יש לזקוף לתנאי השרות החמרה בשיעור של 33% בלבד מדרגת הנכות שתיקבע.
דרמטיטיס סבוראית, סבוריאה עקב מתח נפשי בשירות צבאי
- וע 05/*** כ"א נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים חיפה, (הרכב הש' חרסונסקי) 23.6.08
המערער, איש קבע, לאחר 6 שנות שירות, שרת כ-7 שנים בלבנון בתפקידים הקשורים המתח נפשי וסיכון חיים. במהלך התקופה הופיעה הסבוריאה. משרד הבטחון הכיר בקשר סיבתי חלקי של החמרה בשעור רבע, בהתבסס על חוו"ד פרופ' פרידמן בירנבוים, שקבעה כי הסיבה העיקרית לפרוץ המחלה הינה תורשתית והורמונלית. פרופ' אינגבר מטעם המערער קשר את פרוץ המחלה לתנאי המתח. הועדה קבעה כי המתח הנפשי חשף את המחלה אך לא גרם לה והעמידה את ההחמרה על מחצית.
דרמטיטיס אטופית, אטופיק דרמטיטיס עקב שירות צבאי
871 ע"נ 98/*** מ"ר נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים הרכב הש' בן חיים.
פרופ' אינגבר/ ד"ר שירי. החמרת דרמטיטיס אטופית על רקע חשיפה לשמנים וחומרים כימיים, פעילות בתנאי שדה ותנאי הגיינה ירודים. (היו גילויים לפני השירות).
חומר הראיות תומך בממצא לפיו התקיימו בתנאי השירות של המערער, על צד החשיפה לשמנים וחומרים כימיים, כמו גם עומס זיהומי מחמיר הנגזר מפעילות בתנאי שדה והגיינה ירודים, גורמים כדי להציע הסבר רפואי להחרפת התסמינים תוך ועקב השירות הצבאי.
אין לכחד כי שני המומחים הרפואיים גרסו כי פריצתה של המחלה יכול ותבוא ללא כל גירוי חיצוני, אולם מקום שבו הונחו בפנינו נסיבות שיש בהן כדי להחמיר את הסימפטולוגיה לא נהרהר אחר האפשרות לתלות באותן נסיבות את קולר ההחמרה.
עמדתו של ד"ר שירי לפיה מדובר בהחמרה זמנית וחולפת אינה מקובלת עלינו באשר אין היא מתיישבת עם מהלכה הקליני של המחלה אצל המערער, שהינו חריף למדי בעוד שקודם לשירות ניכרו אצלו תסמינים קלים לעין ערוך.
נקבעה החמרה בשעור מחצית מהנכות.
קונטקט דרמטיטיס אלרגית
.188 דיון נא/ 1-116המל"ל נ' כמיליה חורי פד"ע כה ע' 25. 24.9.92
פס"ד של ביה"ד לעבודה בענין חשיפה כמיקרוטראומה.
מדובר בקונטקט דרמטיטיס אלרגית. מדובר בתופרת שהיתה גורבת גרביים על ידיה עד המרפק לצורך תפירה. ביה"ד קבע כי כל לבישה כזו היתה מיקרוטראומה שגרמה לנזק בלתי הפיך. הערעור נדחה וההכרה נותרה על כנה.
אלופציה עקב מתח נפשי בשירות צבאי
- ע"נ 462/97 מ"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים תל אביב (הרכב הש' בן חיים).
הכרה בהשפעת מתח נפשי על אלופציה (נשירת שיער בכל הגוף).
דומה כי אין מחלוקת של ממש בין המומחים באשר להיותה של המחלה בבסיסה אוטואימונית . למעשה המחלוקת שרויה בשאלה האם הגורם הנפשי משחק תפקיד נוסף בהתפתחות המחלה, ו/או בהחמרתה.
אנו רואים לקבוע כי בעוד שהבסיס האוטואימוני של המחלה כמו גם התרומה הגנטית, מוכרים כגורמים אטיולוגיים בדרגת הסתברות גבוהה, לא ניתן להתעלם גם ממשקלם גל גורמי דחק נפשי בהופעת תסמיניה של המחלה.
פרופ' פוירמן הרבה לצטט בחוו"ד מספרו של פיצפטריק, ממנו עולה, בין היתר, כי כדויות קליניות תומכות בממצא, לפיו, גורמים פסיכולוגיים יכולים להביא לידי חשיפת המחלה תוך הדגשת אירועים סוערים כמו פרידה ואובדן.
ד"ר שירי הגם שהוא מכיר בסמכותו של התימוכין הרפואי הנ"ל נמנע מליתן דעתו לאותם חלקים בו המבטאים תמיכה (אם כי לא ודאית ומוחלטת) למשקלו של הגורם הנפשי.
בנתון לכך, בהיבט הכולל אנו מבכרים במקרה זה את עמדתו של פרופ' פוירמן על זו של ד"ר שירי ופוסקים כי לגורם הנפשי יש משקל על הפצעת גילויי המחלה או החמרתם בעיתוי הספציפי.
פמפיגוס וולגריס עקב מתח נפשי בשירות צבאי
- ע"א (חי') 489/93 ב"א נ' קצין תגמולים מחוזי חיפה 12.4.95
מחלת הפמפיגוס היא מחלה קונסטיטוציונלית אוטואימונית בה מופיעים נוגדנים כנגד החיבורים הבין תאיים באפידרמיס (השכבה החיצונית של העור), ועקב כך התאים נפרדים ומרבית האפידרמיס "נושר". העור נשאר ללא מעטה הגנה, והוא חשוף לזיהומים, איבוד נוזלים וכו'. מעורבות ריריות הפה אינה מאפשרת בליעת מזון ומים.
מטעמו של המשיב נתנה פרופ' פרידמן שלוש חוות דעת.
בחוות הדעת הראשונה מיום 21.8.90 הביעה דעתה כי מחלת הפמפיגוס היא מחלה אוטואימונית שבאה על רקע קונסטיטוציונלי, גורמיה לא ידועים ומשכך אין לשלול שתנאי השירות היוו גורם מסייע.
בחוות דעתה השניה מיום 5.3.91 ולאחר שתמכה את דעתה בספרות מקצועית רלוונטית, העריכה כי:
"כאמור מדובר במחלה על רגע קונסטיטוציונלי אשר באה לביטוי עקב גורמים מסייעים לעיתים ידועים ולעיתים בלתי ידועים. גורמים סביבתיים שונים ביניהם מתח הוזכרו כמסייעים להופעת המחלה לראשונה.
לאור הנ"ל, לא נראה לי שניתן לשלול את תנאי השירות כגורמים מחמירים להופעת הפמפגוס אצלו".
בחוות דעתה השלישית מיום 26.1.93 שניתנה לאחר שחוות הדעת של ד"ר פיינשטיין וד"ר ברגמן כבר היו בפניה, היא מסבירה כי גם אם מתח נפשי יכול להוות גורם סביבתי להתפרצות המחלה לראשונה צריכה להיות סמיכות זמנים קרובה בין הגורם הסביבתי לבין התפרצות המחלה, באופן שאותו גורם משפעל את יצירת הנוגדנים.
ב"כ המערער טוען כי מאחר וקצין התגמולים הכיר בקיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין מחלתו של המערער, כל שנותר לביהמ"ש הוא להכריע בשאלת מהותו של הקשר הסיבתי. האם זהו קשר סיבתי מסוג החמרה – כפי שקבע קצין התגמולים וועדת הערעורים, או קשר סיבתי מסוג גרימה – כטענתו של המערער. עוד הוא טוען כי אם לפני גיוסו לצה"ל לא נתגלו במערער סימנים גלויים של מחלה, והוכח קיומו של קשר סיבתי בין החלה לבין השירות, אזי מדובר אך ורק בקשר של גרימה.
ב"כ המשיב מסכימה שאכן הקשר הסיבתי נקבע כהחמרה, ואולם, לטענתה, זו היתה קביעה לפנים משורת הדין, היינו – קשר של ספק. בכל מקרה, לטענתה זו קשר סיבתי של החמרה, שהינו קשר סיבתי משפטי חלקי, מאחר ולא ניתן לשלול את העובדה כי השירות היה אחד מהגורמים המסייעים להתפרצות המחלה.
מאחר ומדובר במהלך שירות רב שנים על המערער הנטל להראות כי מתקבל מאוד על הדעת שפרוץ המחלה התרחש כתוצאה מתנאי שירותו הצבאי (ראה ע"א קצין התגמולים נ' רוט, מ"ה) 203 (בע' 214 – להלן: "פס"ד רוט"). לעניין מידת ההוכחה נקבע בפס"ד רוט כי אין התובע חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של קרוב לוודאי, ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת שאמם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה, היינו – קשר סיבתי מסוג של גרימה (עמ' 215 ג').
בעניינו גם המומחה הרפואי מטעמו של המערער קבע קשר סיבתי מסוג גרימה אפשרי בלבד:
יתרה מזו, לא התקיימה גם מן הבחינה המשפטית סמיכות הזמנים הנדרשת בין החקירה והמעצר לבין פוץ המחלה שהרי בין שני הארועים חלפה תקופה של שלוש שנים.
המערער טוען כי כאשר גויס לצבא היתה נכותו בשיעור 0% ועל כן שיעור החמרת מחלתו הינו 100% (או שיעור המתקרב לכך). לטענתו, יש לזקוף את מלוא שיעור ההחמרה לחובת השירות הצבאי. אין בידי לקבל טענה זו. כבר נדחתה שיטת חישוב זו, ונקבע:
"שיטה דווקנית זו אינה נראית לי. מבחן "חשבון העובר ושב" אותו אימץ בימ"ש קמא לוקה בכך שקשה לישמו לגבי התפתחותה הטבעית של מחלה קונסיטיטוציונלית, אשר עם תוכר כ"נכות" לפי החוק, תעמוד בניגוד למטרת המחוקק – כפי שעמד עליה בית המשפט קמא עצמו – שלא הכיר בנכות שלא נגרמה עקב השירות … שומה על קצין התגמולים (ועל הועדה הרפואית בבואה ליתן חוות דעת) לשקול את מכלול הנתונים אשר להם השפעה על שאלת הקשר הסיבתי לשירות, ובכלל זה נתונים בדבר התפתחותה הטבעית של המחלה ובדבר גורמי סיכון המתייחסים לתובע, אשר אינם קשורים לשירותו הצבאי" (עמ' 883 לפסה"ד).
אין תימוכין לטענת המערער כי התפתחותה הטבעית של המחלה מופיעה בשנות ה-50 בדרך כלל, למעט האמור בחוות דעתו של ד"ר ברגמן שהועדה בחרה להעדיף על פניו את חוות דעתה של פרופ' פרידמן.
פרופ' פרידמן ציינה את הספק להשפעת הגורמים הסביבתיים לפרוץ המחלה והיתה מוכנה להכיר בהחמרה רק בגלל הספק.
לפיכך לאור העובדה שמדובר במחלה קונסיטיטוציונלית שגורמיה לא ידועים שיעור ההחמרה ב-50% הוא שיעור נאות וסביר.
-
ע"א 97/**** א"כ נ' קצין תגמולים
מחלת פמפיגוס וולגריס. במקרה הנדון, עמדת המוצא של הועדה היתה, שאכן במהלך השירות היו אירועים שיכלו לגרום למערערת מתח נפשי לא מבוטל.
עם זאת, לא היינו מתערבים במסקנת הועדה המסתמכת לכאורה על חוות דעת כתובות של מומחים מטעם המשיב, אלמלא בחקירתו של ד"ר שירי שנתן את חוות הדעת המרכזית, עליה הסתמכה הועדה, הוא חזר בו מהעמדה החד משמעית בה נקט בחוות דעתו שבכתב והודה בשתי הזדמנויות כי המתח הנפשי יכול להיות גורם מחמיר למחלה הספציפית של המערערת.
משמע, שיש בפנינו חוות דעת רפואית המצביעה על קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין המחלה, לפחות מבחינת החמרתה. ומאחר ודעתו של ד"ר שירי הייתה מקובלת על הועדה, הרי שיש לקבלה בשלמותה, לרבות עדותו בע"פ בחקירתו בפני הועדה.
אשר על כן, אנו קובעים שיש לראות את מחלתה של המערערת כמוחמרת עקב השירות. את שיעור ההחמרה אנו מעריכים ב-30%.
-
ענ (ת"א) 20321-03-15 פלוני נ' קצין התגמולים ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' מזרחי. פס"ד מיום 16.9.19. פורסם בנבו.
מחלת פמפיגוס וולגריס. קצין התגמולים דחה את התביעה בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר יוסף שירי. בחוות הדעת טוען המומחה כי "אין אף אסכולה ברפואת העור אשר קושרת בין הופעת פמפיגוס למתח נפשי כגורם או כטריגר.
אין אזכור של המתח הנפשי באף אחד מה-TEXT BOOKS המובילים ברפואת העור". המערער צירף חוות דעת מטעמו שנערכה על ידי פרופ' אריה אינגבר. פרופ' אינגבר ציין בחוות דעתו כי בהתאם לספרות המקצועית בתחום, בשמונים אחוז מהמקרים ניתן לקשור בין מתח נפשי לא שכיח לבין הופעת מחלות אוטואימוניות.
בכל הנוגע למחלה הנוגעת למערער, הסביר המומחה כי בספרות המקצועית מצוין "שיש קשר ברור בין מערכת העצבים לבין המערכת החיסונית".
המשיב בחר להגיש חוות דעת מגיבה הערוכה על ידי ד"ר יעקב משיח, מומחה למחלות עור ומין. מחוות הדעת עולה כי המחלה ממנה סובל המערער הינה מחלה נדירה ואטיולוגיה שלה "מורכבת ומולטיפקטוריאלית…כמו גם סטרס נפשי מהווים גורמי הדק למחלה, לרוב תוך שילוב של מספר גורמים…קיימים פרסומים המתארים את הקשר בין פמפיגוס וסטרס נפשי".
הסטרס המתואר במקרים שהובאו על ידו הינו סטרס הנגרם כתוצאים מאירועים קשים כמו מלחמה, טרור, מוות של אדם קרוב, פרידה מאדם קרוב או פגיעה מינית.
המומחה, דוחה את האמור בחוות דעתו המייעצת של ד"ר שירי וקובע כי קיימים מאמרים רבים התומכים בקשר שבין סטרס למחלה. עם זאת, דוחה גם את האמור בחוות דעתו של פרופ' אינגבר וקובע כי הסטרס אליו היה נתון המערער "אינו יכול להכלל במסגרת גורמי הסטרס המתוארים בספרות הרפואית ככאלה היכולים לגרום להופעת מחלת פומפיגוס…".
אין חולק בין מומחי הצדדים כי דחק נפשי בלתי שכיח או סטרס הנגרם כתוצאה מאירועים קשים עלולים להוביל להתפרצות (או החמרה) של המחלה.
חשוב לציין כי אף לא אחד מן המומחים התייחס לשאלת עבור הזמן ו/או דרישת הקשר שבין זמן ההיחשפות לדחק נפשי לבין התפרצות המחלה (בעניינו של המערער כשנה וחצי) משכך לא מצאנו לקבוע שעבור הזמן מאיין את הקשר שבין המחלה לבין דחק נפשי.
עובדתית הוועדה לא שוכנעה כי תנאי שירותו של המערער היו בעלי גורמי דחק קיצוניים, "לא שכיחים" או מיוחדים, במידה כזו אשר ניתן לומר עליהם כי הם ייחודיים לשירות הצבאי, ולכן דחתה את הערר.
נמק בעור כתוצאה ממחלה ויראלית בשירות הצבאי
- ע"נ 8124-01-10 פלונית נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' חן – ברק. 22.5.13.
הערעור הוגש בגין נמק בעור, שחייב ניתוח השתלת עור והותיר צלקת. המומחית מטעם הועדה קבעה כי הנמק נגרם עקב שילוב של נטילת גלולות למניעת הריון ומחלת הנשיקה.
נטען שהמערערת נזקקה לגלולות למניעת הריון עקב אי סדירות במחזור שנגרמה עקב לחץ נפשי ואי יכולת להקפיד על תזונה מסודרת. כן נטען שההדבקה במחלת הנשיקה היתה תוך ועקב השירות. ביהמ"ש קיבל את הטענות וקבע כי יש להכיר בנמק בעור כנכות תוך ועקב השירות.
לענין נטילת גלולות נקבע, על יסוד התעוד הרפואי, כי המערערת היתה נתונה ללחץ נפשי עקב תפקידה כמש"קית ת"ש. בנוסף החמיצה ארוחות וירדה במשקל, כשמלכתחילה היתה בעלת משקל נמוך. הוכר הקשר בין גורמים אלו לבין הופעת אי סדירות במחזור והזדקקות לגלולות לשם הסדרתו.
לענין מחלת הנשיקה נקבע כי המערערת שרתה בבסיס סגור, במשרד בו ביקרו מדי יום חיילים רבים. סביר לקבוע כי נדבקה במחלה הויראלית במהלך שערותה ועקב שירותה.
צויין כי למעשה די בהכרה בגורם של נטילת הגלולות כדי לקבוע את הקשר הסיבתי בין הנמק בעור לבין תנאי השירות.
הערה: המספר המופיע מימין לפרטי פסה"ד, מציין את מספרו השוטף במאגר פסקי הדין, במשרד עו"ד צדקוני – סיון ואינו חלק מפסה"ד.
הערה: המספר המופיע מימין לפרטי פסה"ד, מציין את מספרו השוטף במאגר פסקי הדין, במשרד עו"ד צדקוני – סיון ואינו חלק מפסה"ד.