תוכן עניינים
ע"נ 08/*** א.ע נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' רביד. 10.1.11.
הפרעת אכילה. המערערת טענה שהפרעת האכילה נגרמה משילוב של המלצה לדיאטה שקיבלה עקב רמת כולסטרול גבוהה וחוויותיה הקשות במהלך ההתנתקות. הועדה קבעה עובדתית, כי הירידה במשקל החלה לפני ההתנתקות.
הועדה לא קיבלה את הטענה שההתנתקות היתה טראומה עבור המערערת, בין היתר בשל כבישת הטענה. כן לא קיבלה הועדה את הטענה שבשל האופי הלא סדיר של הארוחות הוחמרה ההפרעה. מדובר בהפרעה שמקורה בדימוי גוף לא תקין ולא בשל שעות הארוחות.
אגב אורחא ציינה הועדה כי ד"ר בקר, המומחה מטעם קצין התגמולים, הודה כי יש מקרים בהם הוא הכיר בהפרעה, כאשר היו תנאים קיצוניים בסדר גודל של גילוי עריות והתעללות בילדים, אשר יש להם קשר לדימוי הגוף.
ע"נ 16 – 11 – ***** פלונית נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ראשל"צ, הרכב הש' גרשטיין פפקין. פס"ד מיום 30.9.21. פורסם בנבו.
המערערת שובצה כקצינת כושר קרבי באגד ארטילרי. לפי הנטען המערערת החלה לסבול מכאבים אורתופדיים ברגלה – כאבים בלתי נסבלים, בסיום ההשלמה החיילית. לפיכך לא יכולה היתה לתפקד כבעבר, או אז החלה "קריסה נפשית שהתבטאה בתופעות של הפרעות אכילה חמורות הקאות יזומות וירידה במשקל לא מבוקרת כמו גם עלייה לא מבוקרת במשקל". המערערת טענה כי לא יכולה הייתה למלא תפקידה באגד הארטילרי, לכן פנתה לבירורים רפואיים שונים. בחלוף תקופה כלשהי, תוך כדי הבירורים הרפואיים, היא הועברה למלא תפקיד משרדי במכון וינגייט. כל אותה תקופה הכאבים לא פסקו על אף שלא נמצא ממצא פתולוגי אורתופדי.
המערערת המשיכה בהקאות יזומות, ולאחר תקופת מה, פנתה לגורמי בריאות הנפש – ואז גם ביקשה להשתחרר מהשירות. המערערת שוחררה לאחר תום שנתיים של שירות. לאחר מכן אושפזה המערערת במחלקה להפרעות אכילה בבית החולים תל-השומר.
מונה מומחה מטעם הועדה – ד"ר נתן כספי שסקר את תולדותיו של המערערת לרבות הרקע המשפחתי; הגירושין והמשבר בעקבותיו; רישומים על בעיות שחוותה המערערת בילדות ובגיל ההתבגרות; העיסוק האינטנסיבי המשפחתי בכושר ובספורט לרבות במשקל ובאכילה; הגיוס לצה"ל; הופעת הפרעת האכילה; והשתלשלות העניינים. ד"ר כספי הוסיף וקבע בחוות דעתו כי למערערת גורמי סיכון רבים להפרעות אכילה: גירושי הוריה עיסוק אינטנסיבי בספורט נטייה לפרפקציוניזם דחק סביבתי צבאי – הרגישה שעם הזמן המערכת הצבאית לא גיבתה אותה ולא הבינה את מצוקתה. לפיכך היא חשה שאינה מקבלת תמיכה ומענה הולם, דבר שהחריף את מצוקתה הנפשית. לפיכך, נראה שאף הסטרסור הסביבתי תרם להפרעת האכילה – שהיה משמעותי להתקפי החרדה. המומחה סיכם חוות דעתו בכך שהמערערת סובלת מהפרעת אכילה מסוג בולימיה נרבוזה. "הפרעת האכילה החלה במהלך שירותה הצבאי ולא טרם גיוסה.
מאחר שמדובר בהפרעה הנובעת משילוב של מספר רב של גורמים כולל מרכיבים ביולוגים, אישיותיים, פסיכולוגיים, משפחתיים ותרבותיים, נראה שהגורמים הסטרסוגניים מהווים רק חלק מהגורמים לפריצתה של הפרעת האכילה". לפיכך קבע שהקשר בין פרוץ ההפרעה לשירות הצבאי הינו בשיעור של 33%.
באנו לכלל מסקנה כי יש מקום לייחס לשירות הצבאי של המערערת החמרה בשיעור של 33% להפרעת האכילה ממנה היא סובלת.
המומחה מטעם הועדה סבר כי אף שההפרעה הנפשית עצמה – בולימיה נרבוזה – על כל מאפייניה – החלה רק במהלך השירות הצבאי, הרי שהאפיונים והסימנים כבר החלו קודם לכן (בדומה לפרודרום) וסבר כי אין מדובר רק בפרה-דיספוזיציה ערטילאית אלא גם בסימנים ובאיפיונים המתאימים להפרעת אכילה ולכן יש לייחס לשירות הצבאי שליש (ושני שלישים למרכיבים הנוספים).
לא נתנו אמון בעדותה של המערערת, והתרשמותנו הבלתי אמצעית מעדותה לא הייתה חיובית. התרשמנו כי גילתה טפח והסתירה טפחיים, התחמקה משאלות, וניסתה להמעיט מעברה תוך מתן אצטלות שונות.
כבר בגיל ההתבגרות החלה הפרעת האכילה ליתן אותותיה – ירידה במשקל באמצעות צמצום אכילה ועיסוק אובססיבי בספורט, חשש כבד מפני עלייה במשקל, והפרעה משמעותית בדימוי הגוף.
כמו-כן המערערת גילתה כבר אז ביטויים של הפרעה תפקודית שהתבטאה הן בהתבדלות חברתית והן באי תפקוד לימודי.
לכאבים עליהם התלוננה המערערת – לא נמצא כל גורם אובייקטיבי "ואמרו לי הכל בסדר תמשיכי כרגיל". נזכיר כי המומחית מטעם המשיב ציינה כי לטעמה מדובר בכאבים שהם סימפטום להפרעה הנפשית, גם המערערת העידה כי דברים דומים נאמרו לה על ידי הרופאים המטפלים. אנו סבורים כי השירות הצבאי, על המאמצים הכבירים, פיזיים ונפשיים שבו ועל אף שלא היה אירוע חבלתי – הביא לידי ביטוי את הפרעת האכילה בהתבטאותה המלאה "Full blown".
עד השירות הצבאי היו בעיות תפקודיות והיו תסמינים וניצנים של הפרעת האכילה אולם הקאות יזומות לא תועדו כמו גם לא תועדו התקפי בולמוס של אכילה.
כלומר התסמינים והסימנים המקדימים היו גם היו קודם לכן, תחילת ההפרעה הנפשית היתה קיימת עוד בעברה הרפואי של המערערת, אולם האיפיון הסופי של המחלה – מחלת הבולימיה נרבוזה – החלה רק במהלך השירות הצבאי.
אין באמור לעיל כדי לגרוע מן העמדה שאותה ראינו לאמץ, כי הפרעת האכילה והדיכאון הופיעו לראשונה לפני השירות, וכי גם המשך מהלך התחלואה קשור בקשר הדוק לגורמי הסיכון הביולוגיים, הפסיכולוגיים והסביבתיים שקדמו לשירות.
עוד יש לציין כי איננו מבססים את ההכרעה על אירוע חריג ספציפי; אין כל הוכחה לקשר בין אירוע ספציפי כלשהו לבין הסתמנות ההפרעה הנפשית.
מדובר על תנאי השירות הכלליים של מי שאומנה להיות קצינת כושר קרבי ביחידת מגלן, תנאים אינטנסיביים וקשים הן מבחינה פיזית הן מהבחינה של התמודדות נפשית ומנטלית.
ודוק: כבר נפסק כי הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה לא יישלל בהכרח אף בהיעדר הוכחה של אירוע "חריג" מיוחד, ובלבד שהוכח במישור העובדתי כי החייל המסוים לא יכול היה לעמוד בתנאי השירות, אפילו אלה היו "רגילים" מבחינת חיי הצבא (ראו רע"א 6768/13 פלונית נ' ק"ת (14.11.2013);
הדברים נכתבו בהקשר של התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית, אך הגיונם רלוונטי גם למקרים של החמרת מחלה). על-פי הפסיקה, "כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים), ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה" (ע"א 472/89 ק"ת נ' רוט, פ"ד מח(5) 203, 214 (1991)). אמנם בענייננו לא מדובר במחלה "רדומה" שהתפרצה לראשונה עקב אירוע בשירות, כי אם בהפרעה שהיו לה גילויים לפני השירות, ואשר התקדמותה הושפעה במידה ניכרת מגורמי סיכון קודמים וחיצוניים לשירות.
לכן ברור כי אין בסיס לקביעת קשר סיבתי של גרימה במקרה דנן, אף לא מכוח חזקות משפטיות (השוו: רע"א 8077/96 קריספיל נ' ק"ת, פ"ד נא(2) 817, 820 (1997)). אולם, ברוח ההלכות שנזכרו לעיל, ועם כל הזהירות המתבקשת, מצאנו לנכון שלא להתעלם מן העובדה שבמהלך שירותה הקצר חוותה תנאים של מתח ושל מאמץ גופני ומנטלי, ותוך כדי כך הופיעה החמרה במחלתה.
