אפילפסיה

2008 ע"נ 88/*** ק' נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים תל אביב, הרכב הש’ ינון.

אפילפסיה. התקפי האפילפסיה הראשונים הופיע תוך כדי השרות, עמדת קצין התגמולים – גורמי המחלה לא ידועים.

גורמים פרובוקטיביים אינם גורמים למחלה אלא להתקפים אפילפטים אצל החולים בה.

נקבע – השרות לא היווה גורם למחלה והתפרצותה הראשונה אינה בשל תנאי השרות. אלא שלאחר מכן תנאי השרות החמירו את המחלה.

ארועים שאצל אדם רגיל שאין המחלה מקננת בתוכו, אין להם השפעה עליו, בעוד שבאדם שהמחלה טמונה בקרבו מושפע ומחמירים הם המחלה שפרצה. (כאן – התקף לאחר חוסר בשינה) נקבע קשר של החמרה.

1605. ע"נ 91/ *** נ"י נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים חיפה הרכב הש' גרשון 3.5.93

אפילפסיה. המחלה שהופיעה בשרות – המשך התקפים שונים הקשורים לאפילפסיה ושתועדו בילדות.

מסכימים שמתח נפשי יכול לכל היותר להחיש הופעת התקף אצל חולה אפילפטי. התקפים כגון אלה חולפים ואין לדעת מתי יופיע התקף נוסף אף מבלי שתהיה לכך השפעה של גורם חיצוני כלשהו.

מפח הנפש, המתח והתיסכול שפקדו את המערערת סיבתם העיקרית במבנה אישיותה של המערערת, ב"התנגשות" בין ציפיותיה לאכזבתה ובביקורתיות שבאה בעקבות כך.

אנו מסכימים עם דברי ד"ר שרף שהמתח הנפשי לכל היותר יכול להחיש הופעת התקף אצל חולה אפילפטי. התקפים כגון אלה חולפים ואין לדעת מתי יופיע התקף נוסף אף מבלי שתהיה לכך השפעה של גורם חיצוני כלשהו.

2055 ע"נ 93/ ** נ"מ נ' קצין תגמולים, הרכב הש’ גרמן.

אפילפסיה. מערער בעל רקע קונסיטציונלי שלקה לראשונה בהתקף תוך ועקב שרות.

המומחה מטעם קצין תגמולים קבע כי רק ההתקף הראשון קשור לשרות והאחרים אינם קשורים לא לשרות ולא להתקף הראשון. למרות העדר חוו"ד נוגדת נקבע כי הכרה בהתקף הראשון כמוה כהכרה במחלה היסודית. נקבעה גרימה.

2111 ע"נ 93/*** צ' נ' קצין תגמולים, הרכב הש’ גרמן.

אפילפסיה. למערער פגיעה מוחית מלידה. לקה בהתקף אפילפסי ראשון עקב חוסר שינה בשרות.

נקבע כי הפגיעה המוחית אינה קונסטיטוציה אלא פגיעה ממשית ולכן ההכרה בהחמרה ולא בגרימה.

הוכרה החמרת המחלה למרות טענת המשיב כי אין קשר ביו ההתקף הראשון לבאים אחריו וכי יש להכיר בהתקף בודד בלבד.

68. רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין תגמולים, פד"י נא (2) 817..

אפילפסיה. המערער סבל משורת התקפים בשרות. הראשון בתקופה של מתח וחוסר שינה, גורם שהמומחה מטעם המשיב מאזכר כגורם פרובוקטיבי לפרוץ התקף. יש להכיר במחלה.

בתיק הוגשה חוו"ד פרופ' שדה המודה בקשר בין חוסר שינה וחשיפה להבהובים כטריגר.

1404. ע"נ 99/*** ק"א נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים ת"א (הרכב הש’ ש' רביד) 11.12.03 .

התקף ראשון של אפילפסיה לאחר חוסר שינה בשל תורנויות בשירות. נקבעה גרימה. נדחתה גישתו של פרופ' שדה לפיה התקף אחד אינו תורם לבא אחריו, ולפיכך אין לדבר על גרימת המחלה. נכון אולי מההבט הרפואי אך לא מההיבט המשפטי.

399 ע"נ 95/*** ר"נ נ' קצין תגמולים, הרכב הש’ בן חיים.

אפילפסיה וחוסר שינה ומתח נפשי. נדחה כי עובדתית לא הוכחו חוסר שינה ומתח נפשי סמוך להתקף.

דומה כי שני המומחים (פרופ' שדה מטעם המשיב ופרופ' ריכנטל מטעם המערערת) מאוחדים בדעה העקרונית כי "חסך שינה" מהווה גורם פרובוקטיבי לאירוע התקף אפילפטי.

הגם שגורם "חסך השינה" כגורם מחולל לא הודגש בחוו"ד מטעם המערערת, נראה הדבר כי הוא מוכר ככזה בספרות רפואית בת סמכא. בספרו של Harrison Internal Medicine (מהדורה 14) נקבע כי "חסך שינה" ( Sleep Deprivation ) מהווה אחד מן הגורמים המעוררים התקפים אפילפטיים (עמ' 2316, 2315, 2314) וזאת לצד הפרעות אנדוקרניות, שינויים הורמונליים ומתחים פיסיים ופסיכולוגיים.

אשר ל"חסך השינה": הביטוי היחיד לגורם זה מצוי בנתון האנמנסטי בסיכום המחלה, שם נרשם כי "המערערת לא ישנה מספיק בלילה שלפני האירוע". תאור זה אינו עולה כדי חסך השינה, ובוודאי אינו שקול בעוצמתו ל"חסך השינה", אשר עמד לדיון ב– רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין תגמולים (להלן: פרשת קריספיל).

האירועים שעמדו לנגד עיני בית המשפט העליון בפרשת קריספיל היו ממוקדים ודרמטיים לאין שיעור מן האירועים נושא דיון זה. לא זו אף זו – כל כולם של האירועים בפרשת קריספיל אירעו במהלך השירות הצבאי, בהקשר אליו (עקב השירות) וללא הפוגה המתלווית דרך כלל ליציאת החייל למנוחה בביתו (כמו בפרשה שבפנינו). נוסיף כי הממצאים שנקבעו בפרשת קריספיל אכן מלמדים על "חסך שינה" רצוף וממושך, שחל כולו בתוך המסגרת הצבאית ובמידה אשר הוערכה ע"י בית המשפט כחוסר שינה, ולכן הצטרף מתח תולדת קשיי הסתגלות של המערער שם למסגרת לימודית צבאית – כגורם מעורר נוסף.

הוועדה מתייחסת לעמדתו של פרופ' שדה כי גם אם היה ההתקף הראשון נגרם תוך ועקב השרות לא היה בכך לשנות את מהלכה הטבעי של המחלה. עמדה זו אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה בדבר הוצאתה לפועל של מחלה. פסה"ד אושר במחוזי.

בסיכום מציינת הועדה כי הלכת קריספיל מחייבת את הועדה מכח "הלכת" התקדים המחייב (סע' 20 לחוק יסוד השפיטה). פסה"ד אושר במחוזי.

718. ע"נ 97/ ***פ"ד נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים תל אביב, הרכב הש’ בן חיים

אפילפסיה. במהלך השרות שני התקפים. נקבע כי הראשון מביניהם אינו קשור לשרות. ההתקף הראשון לכשעצמו אינו בסיס איתן לקביעת אבחנה של אפילפסיה. ההתקף הראשון ציין את תחילת חשיפתה של המחלה אצל המערער כמו גם את הסמן המתריע מפני חשיפה לחסכי שינה נוספים. המערער והמערכת הצבאית התעלמו מכך. נגרם חסך שינה שיש לזקפו לחובת שניהם. נקבעה החמרה של שליש.

806. ע"נ 99/ *** ד"ש נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים תל אביב, הרכב הש’ בן חיים 8.7.01.

אפילפסיה. הכרה בהחמרת המחלה לאחר שהמערער לקה בהתקף שני בחייו, בעקבות חסך שינה ומתח בשירות מילואים. רק אחרי ההתקף השני החל בטיפול תרופתי, ולפניו לא נזקק לכל טיפול. ההכרה למרות פער של 5 ימים בין תום השירות וההתקף.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת אם כן לשאלת סמיכות זמנים שבין החשיפה לגורמים הפרובוקטיביים לבין פרוץ המחלה. בחוות דעתו ציין ד"ר פלכטר כי "למרות שהאירוע האפילפטי (השני– מ.ב.ח) היה מספר ימין לאחר החשיפה לגורמי הסיכון, מחקרים רפואיים מכירים בכך שלא מעט התקפים מתרחשים ימים ואף למעלה מזה לאחר החשיפה לגורמי ההתקף". בעדותו הודה ד"ר פלכטר כי מאמרו של  שצוטט בהקשר זה בחוות שעתו, ולפיו תקופת החביון יכולה להימשך ימים ואפילו חודשים, מתייחס להתקף אפילפטי בעקבות פגיעה טראומטית.

בספרו של הריסון (מהדורה 14) מצאנו כי בין הגורמים הפרובוקטיביים שמעוררים התקפים אפילפטיים נמנים גורמים הקשורים לתהליכים פזיולוגיים כגון מתח פיזי או נפשי ומניעת שינה (בעמ' 2315)…

… אנו מעדיפים בסוגיה זו את עמדתו של ד"ר פלכטר, וקובעים כי סמיכות זמנים של חמישה ימים שחלפו בין תום השמ"פ השני לבין ההתקף האפילפטי השני בו לקה המערער, יש בה כדי לענות על דרישת הקשר הסיבתי המקובל בערעורי נכים, וזאת בהתחשב בתנאים הפיזיים והנפשיים להם נחשף המערער במהלך השמ"פ השני, ובהסתמך על עמדתו של ד"ר פלכטר.

עם זאת, אין בידינו לקבל את טענת המערער לפיה גם בהיעדר קשר סיבתי בין השמ"פ הראשון להתקף הראשון יש להכיר בקשר של גרימה בין תנאי השמ"פ השני למחלתו – להבדיל מקשר של החמרה בלבד. אנו מתחזקים בקביעתנו זו בהתבסס על עמדתו של ד"ר פלכטר לפיה "התקף בודד אינו מהווה בסיס לאבחנה של מחלת אפילפסיה והוא גם לא מטופל כחולה כזה, אך הוא נכנס לקבוצת סיכון ומטעים (צריך להיות "מתרים") בפניו להימנע מלהיחשף לגורמים שיכולים לעורר התקף אפילפטי" (עמ' 15 לעדותו).

אנו קובעים כי לא ניתן לומר שבמועד גיוסו לשמ"פ השני היה המערער בקבוצת סיכון בלבד ללקות במחלה. אף עלפי שמבחינה רפואית עדיין לא אובחן כחולה אפילפסיה ולא קיבל טיפול תרופתי, הרי שמבחינה משפטית בשלב זה כבר הפכה נטייתו הקונסטיטוציונאלית ללקות במחלה לסימפטומטולוגית, ומחלתו כבר יצאה מן הכח אל הפועל.

805. ע"נ 98/ *** ח"ק נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים ת"א (הרכב הש’ הש' בן חיים) 12.6.01.

הכרה באפילפסיה בעקבות חבלת ראש.

….הונחה בפנינו תשתית עובדתית לפיה לקה המערער בהתקף אפילפטי ביום 11.3.94, בעקבות ובסמיכות זמנים הדוקה לחבלת ראש שאירעה לו תוך ועקב שירותו הצבאי, ושגרמה לאיבוד הכרה. בנתון לאמור לעיל, ולאור העובדה כי מומחי המשיב המליצו להכיר בקשר שבין חבלת גולגולת קלה עם איבוד הכרה מתועד או אמנזיה בשירות הצבאי לבין התקפים אפילפטיים (ראו חוו"ד רפואית בדבר קשר אפשרי בין תנאי השירות הצבאי ובין אפילפסיה – מיום 5.1.00), דין הערעור להתקבל.

2625. ע"א 03/**** עזבון המנוח ג"ש ז"ל נ' קצין תגמולים, מחוזי תל אביב 27.11.06.

אפילפסיה וחבלת ראש. פרופ' פלכטר/ פרופ' שדה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פרופ' פלכטר לפיה קיים קשר סיבתי בין חבלת ראש לבין מחלת אפילפסיה שהופיע כשלושה חודשים לאחר מכן, למרות שמחלת הראש לא לוותה באיבוד הכרה או אמנזיה. החבלה לא היתה קלה – גרמה לטשטוש, דימום והקאה.

קשר סיבתי – בהעדר אסכולה יכול המערער להוכיח קשר סיבתי למקרה הקונקרטי. כאן עדות של רופא שפרוץ המחלה נבע מנסיבות השרות (החבלה), ביחד עם ראיות המצביעות על כך שאמנם זה מה שארע בפועל. די בכך כדי להביא לקבלת התביעה.

804. ע"נ 98/ *** ר"א נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים ת"א (ש' בן חיים) 21.5.01.

הכרה באפילפסיה שפרצה לאחר חסך שינה בשירות.

1160. ע"נ 99/*** א"ר נ' קצין תגמולים הרכב הש’ גנון

נטען קשר בין מתח נפשי בשירות לאפילפסיה. התביעה נדחתה אך נאמר כי הספרות מצביעה על אפשרות שקיים קשר רפואי בין מצבים קיצוניים של סטרס וחוסר שינה לבין התפרצות של התקף אפילפטי סמוך אחריו. כאן לא הוכח שהיה מתח ברמה הנדרשת.

הרושם המתקבל מבדיקת כל חוות הדעת, כמו גם מתוך הספרות הרפואית שצוטטה וצורפה ע"י הצדדים הוא שאין בסיס לטענה שמתח נפשי ודחק נפשי עשוי היה לגרום להתפרצות המחלה אצלה העורר.

גם אם הייתה מקובלת הדעה שמדובר כאן באפילפסיה סיפטומתית, עדיין אין להתרשם שתנאי השירות והלחץ שבו היה נתון העורר, הם שגרמו לפרוץ המחלה. …. ד"ר באום שם יהבו על ספר היסוד לעניין האפילפסיה COMPREHENSIVE EPILEPTOLOGY שם הוזכר הסטרס והמתח הנפשי כגורם אפשרי, אלא שעיון מעמיק גם בטקסט הנ"ל מגלה כי על פי הגדרת המתח הנדרש (STRESS CONVULSIONS ):

“STRESS CONVULSIONS ARE DIFINED AS ISOLATED GENERALIZED TONIC – COLONIC SEIZURES IN A NONEPILEPTIC, NONALCOHOLIC, HEALTY ADULT PERSON, WHO IMMEDIATELY PRIOR TO THE ATACK HAS BEEN EXPOSED TO PRONOUNCED PHYISICAL STRAIN,PSYCHOLOGICAL STRESS AND/OR SEVERE SLEEP DEPRIVATION

במקרה שלפנינו ארעה ההתקף ביום א' לאחר שהעורר חזר מחופשת שבת בביתו. גם אם נכונה טענתו שביצע שמירות ערב קודם לכן (כלומר במוצ"ש – דבר שאינו סביר אם אכן היה בבית בסוף השבוע), הרי אין בעובדה ו כדי להוות גורם שהביא לפרוץ המחלה.

בעינייננו התברר שגורמי ומחוללי המחלה אינם ברורים ומוסכמים. האטיולוגיה של המחלה אינה ידועה, אולם הספרות מצביעה על אפשרות שקיים קשר רפואי בין מצבים קיצוניים של סטרס וחוסר שינה לבין התפרצות התקף אפילפטי סמוך אחריו. הגורמים הנדירים שנמצאו בספרות, כמו חוסר שינה, נשימת יתר, הבהובי אור וגורמים נדירים אחרים, יש להוכיחם בבחינת קשר סיבתי קונקרטי. הערעור דנן, לא הוכיח קשר כזה ולו גם במידת הנטל הקל המוטל עליו.

1578. וע' 01/ **** א"ד נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש’ רביד

חייל לקה בהתקף אפילפסיה ביום השביעי לחופשה רגילה. נקבע כי שנת לילה בחופשה מבטלת את השפעת חסך השינה בתקופה לפני החופשה. חסך השינה היה בגלל פעילות בחופשה ללא קשר לשירות.

1504. ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל (פד"י נח (2) 583 (12.1.04).

פס"ד בנזיקין. קביעת קשר בין אפילפסיה לבין חבלת ראש 11 חודשים קודם לכן. החבלה גרמה כנראה לדימום מציסטה שהיתה קיימת מלידה.

המשנה לנשיא ת' אור: ביום 28.12.87 פגעה מכונית במשיב. כתוצאה מהתאונה נגרמה למשיב פגיעה חמורה בעצם הירך השמאלית. עצם זו נשברה והמשיב נותח לצורך קיבועה ומסמורה. בחודש נובמבר 1988, כאחד עשר חודשים לאחר התאונה, החל המשיב לסבול מהתקפים אפילפטיים (להלן: התפרצות ההתקפים האפילפטיים). כאמור לעיל, ביהמ"ש המחוזי קבע שהתפרצות ההתקפים האפילפטיים לא נגרמו כתוצאה מהתאונה. בית המשפט ביסס את קביעתו על שלושה טעמים חלופיים: ראשית, לפי חוות דעתו הכתובה של המומחה (להלן: חוות הדעת הכתובה) ההתקפים נובעים מהתפתחותה האיטית של ציסטה ארכנואידלית שהיתה למשיב מלידה ואין להתפתחות הציסטה קשר לתאונה. אין עדות להתרחשותה של פגיעת ראש, ואין עדות לתלונות של המשיב על כאבי ראש בסמוך למועד התאונה. שנית, אף אילו יונח שנגרמה למשיב חבלת ראש בעת התאונה, הרי שאין קשר בינה לבין התפרצות ההתקפים, וזאת בשל חלוף הזמן בין השניים. שלישית, לא ניתן ללמוד באופן פוזיטיבי כי קיים קשר בין התאונה לבין התפרצות ההתקפים האפילפטיים, וזאת מפני שלא הונחה בפני בית המשפט חוות דעת רפואית מטעם מומחה לדבר הקובעת קשר מעין זה. ככלל, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה מתחום הרפואה (ר, ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב (2) ,164 ,168 ע"א 1156/92 סגל נ' סגל, תק–על 95 (1), 1435 עמ' 1436). מכאן, אם עולה ממכלול הראיות שמסקנה בחוות דעת רפואית הושתתה על עובדה שגויה, רשאי בית המשפט לסטות ממנה (ר' ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5), 170, עמ' 174 (להלן: פסק דין רז). הוא הדין בעניינו. כאמור, חוות הדעת הכתובה המושתת על עובדת יסוד שלמשיב לא נגרמה כל פגיעת ראש בעת התאונה. דעתי היא שעובדת היסוד שגויה. לאור אופייה של הפגיעה שנפגע המשיב בתאונה, סביר להניח כי עקב נפילתו הוא כנראה נפגע פגיעה כלשהי גם בראשו. מסקנה זו נובעת, בין היתר, ממשקלן המצטבר של הנסיבות הבאות: ראשית, המשיב נפגע כהולך רגל פגיעה ישירה על ידי מכונית. שנית, המכונית פגעה באיבר גוף של המשיב המשמש ליציבה ולעמידה. שלישית, המכונית פגעה במשיב בעוצמה רבה יחסית. עובדה זו נלמדת, בין השאר, מכך שלמשיב נגרם שבר בעצם הירך. עצם זוהיא אחת מהעצמות החזקות ביותר בגוף האדם, אם לא החזקה מביניהן (……). על עוצמתה הרבה של פגיעת המכונית במשיב ניתן אף ללמוד מכך שלמשיב נגרמה פגיעה חמורה במיוחד בירך. השבר בירך הצריך ניתוח לקיבועו ומסמורו. בעקבות הניתוח המשיב היה מאושפז במשך שבוע ימים. נקבעה לו נכות רפואית של 30% בגין הפגיעה. הוא לא שב לעבוד מאז הפגיעה, וזאת עוד טרם התפרצות ההתקפים האפילפטיים. רביעית, מעדות המשיב בבית המשפט עולה שהוא הועף על ידי המכונית ונפל על מכסה המנוע, ומשם נפל על הכביש. המשיב טוען כנגד זאת, שהוא התלונן בפני מטפליו על כאבי ראש, אלא שתלונותיו לא נרשמו ברישומים הרפואיים. בית המשפט לא קיבל גרסה זו, אך סבורני שאפילו אם לא היו תלונות כאלה בפני המשיב – אין בכך כדי להכריע. בנסיבות העניין שלפנינו, אף אילו נמנע המשיב מלהתלונן, אין בכך כדי לכרסם במסקנה כי נגרמה למשיב פגיעת ראש כלשהי בזמן התאונה. די היה בטלטלה של הראש כדי שזו תוכל לשמש גורם בענייננו. כאמור, ברישומים הרפואיים אין איזכור לכך שלמשיב נגרמה פגיעת ראש, וסביר להניח שלו סבל מפגיעת ראש שהשאירה סימני פגיעה היה הדבר מצויין על ידי הרופא שבדקו. גם בכך אין להעיד שהמשיב לא נפגע פגיעה כלשהי בראשו. לא מן הנמנע, שפגיעת הראש שנגרמה למשיב לא לוותה בסימנים חיצוניים אשר נגלו לעיני הרופאים, ועל כן לא נרשמה על ידם פגיעה מעין זו. לכך מצטרפת העובדה, שפגיעת הירך החמורה ודאי

משכה את מירב תשומת ליבם של הרופאים.

לחוות הדעת מטעם מבטחים מצטרפת עובדה נוספת המחזקת את המסקנה שלמשיב נגרמו התקפים אפילפטיים עקב פגיעת הראש. התקפים אלה החלו אחד עשר חודשים לאחר התאונה, בעוד שעד פגיעת הראש, ובמשך 48 שנים לא סבל המישב מהתפרצות הציסטה המולדת שהיתה לו. קיימת אמנם אפשרות שהתפרצות ההתקפים בעיתוי זה היא בגדר צירוף מקרים טראגי, והיא אינה קשורה לתאונה. אולם, לאור חוות הדעת של ד"ר קוטליאר וד"ר הלפרין וד"ר רייכנטל, נדמה שאין מדובר בצירוף מקרים גרידא, וכי על פי מאזן ההסתברויות יש קשר בין פגיעת הראש לבין ההתקפים מהם סובל המשיב. במקום בו ממכלול חומר הראיות המונח לפני בית המשפט עולה מסקנה השונה מחוות דעתו של המומחה הרפואי, בית המשפט רשאי לא רק שלא לקבל את מסקנתו של המומחה, אלא גם להגיע למסקנה שונה. ברוח זו נקבע בע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמי תק–על 2001 (2) 655, עמ' …656 וחשוב להדגיש בהקשר זה, כי סמכותו של בית המשפט לתקן את טעותו של מומחה רפואי קיימת אף אם מכלול חומר הראיות אינו כולל חוות דעת רפואית של מומחה בתחום שהוא נשוא המחלוקת. כך, למשל, טעותו של מומחה ניתנת לתיקון על סמך משקלם המצטבר של מסמכים רפואיים בסוגיה שבמחלוקת, אימוץ מסכת עובדתית רלוונטית שונה מזו עליה התבסס המומחה ונסיבות נוספות. השופט א. גרוניס: דעתי שונה מדעתו של חברי המשנה לנשיא, ת' אור: בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי לא קיים קשר סיבתי בין ההתקפים האפילפטיים מהם סובל המשיב לבין תאונת הדרכים בה נפגע (להלן – הקשר הסיבתי). קביעתו זו התבססה בעיקרה על חוות דעת רפואית של מומחה שמונה מטעמו. אני בדעה, כי לא נפל פגם בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי.

השופט א. ריבלין: דעתי כדעת חברי המשנה לנשיא, ת' אור. המשיב נפגע קשות בתאונה. גופו טולטל טלטלה עזה. טלטלה זו היה בה די כדי להביא לזעזוע בציסטה המולדת בראשו ולגרום להתפרצות התקפי האפילפסיה. כך לפחות סברו מקצת מן הרופאים שבדקו את המשיב. כך מחייב גם ההגיון. הבהיר זאת היטב חברי המשנה לנשיא. הקביעה הגורפת של מומחה בית המשפט אינה יכולה במקרה זה לעמוד. ההנחה של חברי השופט א. גרוניס, כי היעדר רישום רפואי בדבר חבלת ראש מלמד אחת משתיים, כי המשיב אינו אומר אמת בעדותו בדבר תלונות על כאבי ראש, או כי הרופאים התרשלו קשות, אינה הכרחית. בהחלט תיתכן האפשרות השלישית על פיה אמר המשיב אמת בעדותו והוא אכן התלונן סמוך לאחר התאונה על כאבי ראש, אלא, שבהתחשב בחבלות הקשות האחרות שבהן נדרשו הרופאים לטפל, לא נטו הם לייחס חשיבות לתלונות האחרות, שנראו מינוריות באותה עת.

1507. וע' 00/**** ס"ש נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים תל אביב, הרכב הש’ רביד

התקף אפילפסיה ראשון לאחר חסך שינה בשירות + סטרס. הוכר קשר של גרימה. נדחתה גישת פרופ' שדה כי ההתקף הראשון אינו קשור לבאים אחריו. האבחנה של פרופ' שדה היא חסרת משמעות מההבט המשפטי, היוצר משוואה בין התבטאות מחלת האפילפסיה ע"י חשיפת הסימפטומים שלה, לפריצת המחלה עצמה.

השאלה היחידה לגביה חלוקים הצדדים היא האם התקף אפילפטי ראשון הוא פריצת המחלה, כגרסת המערער, כך שיש להכיר בקשר כגרימה, או שההתקף הראשון אינו קשור להתקפים הבאים והמשכם הוא ההליך הטבעי של מחלתו.

סוגיה נוספת היא העיקרון, שמנסה פרופ' שדה לקבוע ולפיו התקף אינו "מבשר" או תורם להתקף הבא ולכן לא מדובר בפריצת המחלה כתוצאה מהתקף ראשון. טענה זו, עם כל הכבוד, אינה עומדת במבחן הקשר הסיבתי המשפטי, כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון (ר' למשל: ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין תגמולים, ע"א 472/89 רוט נ' קצין תגמולים, רע"א 1521/95 שטיין נ' קצין תגמולים). ההבחנה הזו היא חסרת משמעות מן ההיבט המשפטי, להבדיל מזה הרפואי, היוצר משוואה בין התבטאות מחלת האפילפסיה ע"י חשיפת הסימפטומים שלה – לפריצת המחלה עצמה. אין חולק על כך שבמקרה שלפנינו לא סבל המערער מכל סימן של מחלת האפילפסיה טרם לפריצתה בחודש אוגוסט 1999, כאשר פריצתה הייתה בסמיכות זמנים לחוסר בשינה עקב השירות. בכך, לדעתנו, עמד המערער בתנאים שנקבעו בפסק הדין קריספיל להכרה בקשר סיבתי בין גילוייה של מחלת האפילפסיה בתקופת השירות ובין תנאי שרות זה, דהיינו שהמחלה הקונסטיטוציונלית פרצה לראשונה בעת השרות והמערער

הראה נסיבות מיוחדות המעידות באופן מתקבל על הדעת על קשר סיבתי בין השרות להתפרצות המחלה ובסמיכות זמנים הדוקה.

1598. ו"ע 02/**** ל"י נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים תל אביב, הרכב הש’ רביד

אפילפסיה. פרופ' שדה/ פרופ' קוריצקי. שלילת קשר בין אפילפסיה לזיהום מקומי בפצע ולמתן אנטיביוטיקה. הכרה בהחמרה בגלל המשך שירות, לאחר התקף, בתנאי שירות של טירונות קרבית ופעילות מתישה בחום, כאשר תנאים אלו השפיעו על ההתקפים שבאו אחרי ההתקף הראשון.

הועדה מקבלת את עמדתו של פרופ' שדה בכל הנוגע לאירוע הראשון, דהיינו להתקף מיום 13.5.01, ולפיה "זיהום מקומי בפצע אינו מוכר כגורם או מאיץ התקפים אפילפטים ואינו דומה לזיהום סיסטמי בחיידק השיגלה בילדים. מתן פומי של האנטיביוטיקה ספורל אינו גורם להתקפים אפילפטים, ולא מצאתי בסקירות הספרות הרפואית תאור מקרה כזה, למרותשזוהי תרופה הנצרכת באופן מרובה ביום יומי". הועדה לא השתכנעה, כי קיימת אסמכתא, ובוודאי שלא הוכח לה, כי קיימת אסכולה רפואית התומכת בעמדתו של פרופ' קוריצקי לקשר בין זיהום מקומי או טיפולי אנטיביוטי, כפי שקיבל המערער לבין התקף אפילפטי.

תנאי שירות של המערער לאחר האירוע הראשון לא השתנו ולא התחשבו באירוע שקרה למערער במאי 2001, ולפיכך המערער פעל בסביבת טירונות קרבית רגילה, הכוללת פעילות פיזית מאומצת, שהייה מרובה בשמש (בחודשי הקיץ) וכיוצא באלא. מדובר בתנאי שירות האופיניים לטירונות קרבית ואשר יש בהם סממנים מובהקים של שירותי צבאי. הועדה מוצאת, כי קיימת סבירות גבוהה, שתנאי השירות, שלאחר האירוע הראשון החמירו את מצבו של המערער, אשר אילולא תנאי השירות, האירוע הבא אחריו היה מתרחש בהפרש זמן ארוך יותר ממה שהתחרש ההתקף השני במקרה זה.

לפיכך הועדה קובעת, כי יש לראות בכך שהמערער המשיך בשירותו הצבאי הרגיל ובתנאי שירות קשים מבחינה פיזית גם לאחר האירוע הראשון, כגורם אשר החמיר את מצבו. הועדה מעריכה את שיעור ההחמרה שגרמו תנאי השירות שלאחר ההתקף הראשון למחלתו של המערער ב-50% על חשבון תנאי השירות.

1585 ע"א 01/**** נ"ה נ' קצין תגמולים, מחוזי ירושלים

אפילפסיה. תנאי שירות קשים, חסך שינה. אמנם ההתקף הראשון לאחר לילה של שינה בבית אך קדמו לו תופעות של רעד בידיים במהלך שירות קשה. קובעים קשר של גרימה בין תנאי השירות למחלה. לא מקבלים את האבחנה של פרופ' בין "התקף", למחלה עצמה.

1705. ו"ע 02/*** א"ע נ' קצין תגמולים, הרכב הש’ יעקובוביץ

אפילפסיה. פרופ' שדה/ פרופ' קוריצקי. המערער לקה בהתקף אפילפסיה ראשון בתקופת שירות אינטנסיבית, עם מעוט שינה. פרופ' שדה הסכים כי יתכן שחסך השינה גרם להתקף הראשון. גרס כי התקף זה אינו משפיע על המהלך אח"כ ועל התקפים נוספים. אישר כי זה היה הביטוי הקליני הראשון של המחלה. נפסק כי מבחינה משפטית יש לקבוע קשר של גרימה בין המחלה בכללה והשירות, וזאת על יסוד קביעת הקשר הסיבתי להתקף הראשון.

1729. וע' 03/*** ל"נ נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ראשל"צ, הרכב הש’ יעקובוביץ

אפילפסיה. פרופ' שדה הכיר בהתקף הראשון בשירות כהתקף עקב השירות שארע לאחר חסך שינה אולם קבע כי אין להתקף זה השפעה על ההתקפים הבאים ועל מהלך מחלתו. אישר כי זה הביטוי הקליני הראשון של המחלה. נקבע כי משפטית יש לקבוע גרימה.

1713. ע"נ 99/**** א"ר נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים באר שבע, הרכב הש’ גנן

אפילפסיה. שדה/פלכטר. ועדת הערעורים כאן אימצה חוו"ד פרופ' שדה לפיו כל התקף הינו גל נפרד של המחלה. והערעור נדחה.

1700. וע' 01/**** ב"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים באר שבע (הרכב הש’ הש' גנן).

פרופ' שדה/ פרופ' פלכטר. התקף אפילפטי לאחר חסך שינה בגלל שמירות. מציינים שמבחינים בין התקף בודד לבין המחלה אך בכ"ז מכירים במחלה בכללותה.

36. ע"נ 293/02 בן עזרא שירן נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש’ גנון

עייפות מצטברת. הכרה באפילפסיה JME בקשר של גרימה. שירות בתנאי חוסר שינה, עבודה רצופה ומתח. אמנם ההתקף הופיע בזמן חופשת שבת, אחרי מנוחה בבית, אך קדמו לו התקפי התכווצויות מיוקלוניות בשעות הבוקר.

91. ע"נ 97/ ***ע"ל נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש’ טובי פרידמן

אפילפסיה. שלילת קשר בין תנאי חסך שינה הבהובי אור (ממסך מחשב) ודחק נפשי לבין גרימת או החמרת אפילפסיה. אין אסכולה התומכת בכך. פסה"ד מסתמך בעיקר על קביעות עובדתיות הדוחות את טענות המערערת לענין חסך השינה וכו'.

1759. ע"א 04/ **** ס"א נ' קצין תגמולים, מחוזי באר שבע

הכרה באפילפסיה. התקף ראשון במהלך טירונות שהיתה כרוכה במאמץ פיזי, חוסר שינה.

295 ע"נ 88/ ** ע' נ' קצין תגמולים

הופעת ההתקף האפילפטי, היא כשבועיים עד שלושה. על המערער היה להוכיח, לפחות אליבא דהמומחה שלו, שההתקף האפילפטי הראשון, לא הופיע מאוחר יותר מאשר, לכל המאוחר, שלושה שבועות לאחר הסטרס. ראיה כזאת לא הובאה בפנינו. גם ב"כ המערער בסיכומיו לא מצא ראיה אודות משך הזמן שחלף בין הארוע הסטרסוגני לבין ההתקף האפילפטי הראשון.

מקובל עלינו דעתו של ד"ר שדה, בהסתמכו על ספרות רפואית מעודכנת, שאם יש בכלל השפעה לסטרס על הופעת התקף האפילפטי צריך שהסטרס יהיה Just Before, או Immediately prior to ההתקף האפילפטי. ד"ר שדה מסתמך דווקא לעניין זה על אותה ספרות רפואית שעליה הסתמך ד"ר רביי.

עוד צריך להוסיף שהגורם בו מדובר בענין דנן, הוא אך ורק גורם הסטרס ולא גורם של חוסר שינה.

386 ע"נ 92/ *** י"ס נ' קצין תגמולים

אפילפסיה. הכרה של החמרה 1/2 עקב קיום מצב קודם של התקף פטיט מאל בילדות. הארוע שהווה טריגר להחמרה היה חוסר שינה עקב השירות.

791. ע"א 1516/99 נחום רבקה נ' קצין תגמולים

אפילפסיה. חוסר שעות שינה מצטבר. הערעור נדחה בנימוק שלא הוכח עובדתית החוסר בשעות שינה.

804. ע"נ 98/ ***ח"ק נ' קצין תגמולים

אפילפסיה. בחוות הדעת הכללית של פאנל הרופאים שמינה קצין התגמולים לבדיקת קשר אפשרי בין תנאי השירות הצבאי ובין מחלת האפילפסיה (להלן: "הפאנל"), נאמר: "אצל חולי אפילפסיה קיימים גורמים אשר חושפים אותה בצורה של התקף אפילפטי, שלא יופיע באותם תנאים אצל בריאים. גורמים אלה כוללים הבהובי אור, היפרונטילציה וחסך שינה…" (עמ' 2 לחוות הדעת מיום 29.3.98). מן הראוי להטעים כי בספרו של בר – הסמכא הריסון נאמר בין היתר כי גורמי החשיפה ובכללם גורמי תעוקה פיסית או נפשית וכן חסך שינה אחראים גם לגרימת התקף יחיד אצל אנשים שאינם חולי אפילפסיה (שם, בעמ' 2315

במהדורה 14). עפ"י דו"ח הפאנל, "חסך שינה מוכר שנים רבות כזרז של התקפים אפילפטיים, אולם לא כל מיעוט שינה או שינה לא סדירה הינם בגדר חסך שינה… ניתן לסכם שאכן חסך שינה מזרז את התבטאותם של התקפים אפילפטיים אצל הלוקים במחלה, אך מדובר בחסך שינה של מעל 24 שעות רצופות, וגם אז הדבר קורה לעיתים רחוקות".

התרשמנו כי תבנית העבודה של המערער התאפיינה במימד של חסך שינה לא רק מבחינת מספר השעות שנגזרו משעות התורנות הארוכות, אלא גם לאור העובדה שהתורנויות הארוכות הללו חלו ברצף וכמעט ללא הפוגות, כך שמבחינה כוללת ניתן לראות כאן חסך שינה מושך לאורך זמן, שההפוגות שחלו בו לצורך מנוחה לא היה בהן כדי למנוע את פריצת ההתקף בתקופת זמן כלשהי ברצף תבנית העבודה.

באשר לטענה כי תנאי השרות כפי שתוארו לעיל יכולים לגרום להתקפים אצל מי שכבר לוקה במחלה, אך לא יכולים לגרום לפריצת המחלה, אין טענה זו עומדת במבחן הקשר הסיבתי המשפטי, כפי שנקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון.

"צפייה בטלויזיה או מסך מחשב או חסך שינה עשויים לחשוף את הסימפטומים של מחלה קיימת". עם כל הכבוד, הבחנה זו הינה חסרת משמעות בהקשר המשפטי חל בפסיקת נכים, שכן מבחינה משפטית, להבדיל מרפואית, רק התבטאות המחלה ע"י חשיפת הסימפטומים שלה = לפריצת המחלה עצמה. בהקשר זה קבע ביהמ"ש העליון בפרשת קריספיל, שעניינה הקשר בין חסך שינה בשרות ובין פרוץ מחלת האפילפסיה, כי "אם לוקה חייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונאלי שהייתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע שבו פרצה, הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשרות יוצר לכאורה את הקשר הסיבתי המשפטי בין השרות לבין המחלה".

1229. ע"נ 91/ ** ר"י נ' קצין תגמולים

אפילפסיה וחבלת ראש. באוקטובר 1988, בעת שהמערער עם מפקדו עסקו בהחלפת מתנע למשאית גדולה (מסוג ריאו חץ) המחלצת טנקים, התרומם מכסה המנוע של המכונית ופגע בראשו של המערער.

עם הפגיעה הרגיש המערער טשטוש, חושך בעינים וסחרחורת. ירד דם מהפצע…

ב-17.1.89 אושפז המערער … בסיכום המחלה ….. צויין שהמערער התקבל למחלקה הכירורגית עם סיפור של חבלה בראש עקב נפילה באמבטיה, סיפור של איבוד הכרה, לדבריו….. מחוות דעתו של פרופ' ברהם, מ-25.10.89, (מסמך 36 בת"ר) עולה שהפגיעה במקלחת אמנם היתה התקף הראשון של אפילפסיה.

משהיתה טראומה, עקב האירוע ויש מומחה רפואי הקושר את ההתקפים האפילפטיים של המערער לטראומה, כשלכך מצטרפים הטעמים שבמקובץ לעיל, נראה בעיננו סביר ומתקבל יותר לראות במחלת המערער אפילפסיה פוסט טראומטית מאשר לראות בה אפילפסיה אידיופתית (קונסטיטוציונלית) תוך התעלמות כליל מהאירוע.

.1417 וע' 00/ **** נ"ל נ' קצין תגמולים

אפילפסיה וחבלה קלה. השאלה הראשונה העומדת בפנינו היא האם החבלות אותן עברה המערערת במסגרת שירותה הצבאי יכלו לגרום לה לאפילפסיה. פרופ' שדה, מטעם המשיב, מציין בחוו"ד כי חבלות ברמה כה נמוכה אינן יכולות לגרום למחלת האפילפסיה הפוסט טראומטית. חבלה הגורמת לכך היא חבלה ברמה של זעזוע מח לפחות. ד"ר פלכטר, מטעם המערערת, כותב בחוו"ד כי מדובר בשלוש חבלות רצופות במשך שבועיים ולכן יש לכך קשר למחלה. הואיל וקבענו כי המערערת נחבלה חבלת ראש אחת בלבד ביום 30.3.97, הרי שהבסיס העובדתי עליו עומדת חוו"ד של ד"ר פלכטר אינו תקף. אשר לחבלת הראש הבודדת, הרי שמדובר בחבלה, שלא לוותה אפילו בהקאה, שלא לדבר על אובדן הכרה או אמנזיה. כמו כן מדובר בחבלה, שלאחריה לא בא כל תיעוד על תלונות ובודאי שלא תלונות רציפות. ר' לעומת זאת, ע"נ 500/99 עמית חבני נ' קצין התגמולים בו הכרנו בקשר סיבתי בשל תלונות מתועדות רציפות בדבר כאבי ראש, סחרחורות, ורטיגו וקפיצות בידיים, לאחר חבלת הראש ובמשך שבועיים, כאשר התקף אפילפטי הופיע כשבועיים לאחר חבלת הראש.

עולה מכל האמור לעיל, כי למרות שאנו מקבלים את חוות דעת הרופאים כי המערערת אינה סובלת ממחלת האפילפסיה אלא מתופעה של התקפים מדומים, הרי שגם אם היה מתברר אחרת, הרי שלא יכול להיות קשר בין חבלת הראש הקלה בתאונת הדרכים לבין התקף אפילפטי חצי שנה לאחר מכן.

508. וע 00/**** א"ג נ' קצין תגמולים ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' רביד 8.8.04

אפילפסיה וחסך שינה. שאלת השאלות בתיק הינה אימתי החלה המערערת לסבול מביטויי המחלה. הועדה קבעה כי המחלה החלה לאחר נסיעה ברכבת יום א' לאחר מנוחת סוף שבוע בו השלימה המערערת לכאורה שעות שינה, וכי עובדה זאת מנתקת בין חוסר השינה המצטבר להופעת המחלה. הועדה ציטטה לעניין המנוחה את וע' 1556/01 אמון דותן נ' קצין תגמולים – הערעור נדחה.

3530.     ע"נ 159/08 א"ג נ' קצין התגמולים, ועדת ערעורים ראשל"צ, הרכב הש' לחוביצקי. פס"ד מיום 22.11.13. לא פורסם.

               הערעור התקבל. נקבע כ עייפות מצטברת או חוסר שינה חלקי ממושך יכולים להיות טריגר להופעת התקפים אפילפטיים. די בכך שההתקף הראשון נגרם עקב תנאי השירות כדי להביא למסקנה משפטית לפיה המחלה כולה נגרמה עקב תנאי השירות. עוד נפסק כי הדרישה לחסך שינה של 24-48 שעו הינה מטעמי מחקר ולא דרישה מהותית וממילא אין בקביעה זו לשנות במקרה של חסר שינה מצטבר. נטל ההוכחה בתתיקי נכים אינו נט הוכחה מדעי אלא מאזן הסתברויות. 

 

2620 ע"נ 03/ *** ז"ח נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה (הרכב הש’ הש' חרסונסקי) 29.1.07.

אפילפסיה וחסך שינה. ד"ר מנליס/ ד"ר פלכטר. סמב"צית בחמ"ל – סטרס פיזי ונפשי משמרות ארוכות. לא ישנה 72 שעות בתקופת כוננות מיוחדת. קצין תגמולים קבע העדר קשר בין חסך שינה וההתקף, מה גם שההתקף ארע לאחר שובה מחופשה. הועדה קבעה כי ההתקף אינו חייב להופיע מיד ובצמוד לחוסר שינה ומספיק שיהיה חוסר שינה ארוך. חוסר השינה האיץ את הנטיה המולדת ללקות באפילפסיה. קובעים קשר של גרימה למחלה.

2511. רע"א 06/ **** י"י נ' קצין תגמולים בימ"ש עליון 12.9.06

אפילפסיה. ועדת הערעורים הכירה בהחמרה של מחצית בין האפילפסיה בה לקה המערער לתנאי שירותו. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור משרד הבטחון וקבע כי גם אם ההתקף הראשון ארע עקב תנאי השירות עדיין אין תנאי השירות הסיבה למחלה עצמה. המערער שם סבל ממיגרנות ומציסטה טמפורלית ארכנואידלית. עוד צויין שם כי ההתקף ארע לאחר חופשת שבת. בבר"ע ציין ב"כ המערער כי החלטת ביהמ"ש המחוזי עומדת בניגוד להלכת קריספיל. ביהמ"ש העליון קבע כי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. בקריספיל סבל הנכה ממס' התקפים במהלך השירות שנגרמו במצב של חסך שינה, ושם בניגוד למקרה כאן לא נמצאו "גורמים אחרים בעלי משמעות מבחינת האטיולוגיה של המחלה. כאן האירוע ארה בחזרה מחופשת יום א' ולכן עצמת חסר השינה לא היתה גבוהה, ובנוסף, העובדה שהמבקש סבל ממיגרנות עובר לגיוסו ואובחן כסובל מקיומה של ציסטה טמפורלית ארכנואידלית, ספק אם התפרצות המחלה נגרמה עקב השירות, לעומת התפרצותו של התקף יחיד. לפיכך ניתן לאבחן את המקרה מעניין קריספיל, כאמור".

.2510 ע"א 04/**** קצין תגמולים נ' א.ק. מחוזי ת"א 4.10.06

אפילפסיה. המחלוקת שהתעורר בועדת הערעורים היתה האם ההתקף הראשון, אשר נגרם בעטייה של חוסר שינה, קשור בהתקפים שבאו אחריו. ביהמ"ש קיבל הערעור בציינו כי ההתקף הראשון בא בעקבות חסך שינה. לפי פרופ' שדה חסך השינה הינו גורם אבחנתי. ביהמ"ש קבע כי ספק אם ניתן לראות בהתקף פרובוקטיבי משום פריצת המחלה. משום כך הציב ביהמ"ש את השאלה האם ההתקף הראשון זרז את הופעת המחלה. לעניין זה לא נמצאה תשובה של פרופ' מירי נויפלד, אלא ציון כי יתכן וההתקף הראשון גרם להאצת התקפים נוספים. ביהמ"ש מאבחן את הלכת קריספיל וקובע כי שם לקה המערער בשורת התקפים במהלך השירות. כאן ההתקף השני ארע בחלוף 9 חודשים.

3102. ע"א 10-11 ***** קצין תגמולים נ' מ.ק., מחוזי חיפה 14.1.03

המערער עשה טירונות תותחנים, ישן כ-6 שעות ביומיים ואז התעלף, חזר לטירונות והיו אירועי התעלפות נוספים. לאחר הטירונות בזמן פעילות בט"ש החלו רעידות בידיים. ד"ר פלכטר מטעם המערער ייחס המחלה לחסר השינה ולסטרס הפיזי. ד"ר מנליס מטעם המשיב ציינה כי באפילפסיה מסוג JME בהתחלה ההתקפים קלים ומוסברים כעצבנות, מסורבלות או חרדה, והם יכולים להמשך שנים ולא להיות מוסברים כאפילפסיה, אלא לאחר אבוד הכרה. לדעתה חסר שינה הינו טריגר להופעת התקפים אך לא למחלה עצמה. ועדת הערעורים קבעה כי המחלה נגרמה עקב תנאי חסך השינה המתוארים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אינו יכול להתערב בקביעה כי ההתקף הראשון נגרם עקב חסך השינה שזו הכרעה עובדתית והעדפת חוות דעת. ביהמ"ש קבע כי לפי ההלכה הפסוקה די בכך שמחלה סמויה או קונסטיטוציונלית מתפרצת עקב תנאי השירות כדי להכיר בה. ביהמ"ש עמד על ההבדל לעניין זה בין המבחן הרפואי לקשר סיבתי לבין המבחן המשפטי. עוד קבע ביהמ"ש כי משהב"ט לא עמד בנטל להוכיח כי, טרם הטירונות, המחלה היתה קיימת וקבע כי לעניין זה אין הבדל בין אפילפסיה לסכיזופרניה. גם בפאנל המומחים של משהב"ט אין אבחנה ברורה בין "מחלה קיימת" ל"נטייה למחלה". אין בפאנל הוכחה ברורה לכך שהאפילפסיה הבשילה עוד לפני ההתקף הראשון. ביהמ"ש איבחן את עניין ירקוני שם היו סימנים חיצוניים למחלה טרם ההתקף הראשון (מיגרנות) ונקבע שם כי לא חסר השינה הוא שגרם להתפרצות המחלה שכן ההתקף אירוע לאחר חופשת שבת. עוד איבחן ביהמ"ש את עניין א.ק. שהתבסס על פאנל המומחים של משהב"ט והועדה היתה רשאית להתעלם ממנו (הוגש בפניה רק בסיכומים). בעניין ט.ש. נדחתה תביעה להכרה ב"החמרה" לאור הקביעה כי התקף גורר התקף, כאן הטענה לקשר מלא. ביהמ"ש הדגיש כי המערער המשיך לסבול מהתקפים לנוכח חסר שינה מצטבר עד שלבסוף אושרו לו 7 שעות שינה והמנעות משמירה.

3604.     ע"נ 54949-07-19 פלוני נ' קצין התגמולים, ועדת ערעורים באר שבע, הרכב הש' אזולאי. פס"ד מיום 28.4.22, פורסם בנבו.

המערער עבר התקף אפילפטי ראשון בחייו בשירות, לאחר חסך שינה, ובהמשך התקפים נוספים, גם הם לאחר חסך שינה. אובחנה אפילפסיה. קצין התגמולים דחה את התביעה בהסתמך על חוו"ד המומחה מטעמו ד"ר איתן אוריאל. ד"ר אוריאל קבע כי מדובר באפילפסיה ראשונית וכי מדובר במחלה שכיחה שסיבתה אינה ידועה, הבסיס שלה מושפע ככל הנראה  מגורמים גנטיים. מיעוט שינה  עלול להעלות את הסיכוי להופעת התקף כללי ולהיות גורם מדרבן להופעת התקף אפילפטי אצל מי שמועד לכך, אך מדובר בגרימת ההתקף בלבד ולא בגרימת המחלה. בחווה"ד המגיבה הסכים ד"ר אוריאל כי לאחר ארוע ראשון קיים סיכון מוגבר לארוע שני, כאשר הארוע הראשון חשף את המחלה לראשונה וארועים נוספים אינם מובילים למהלך מתקדם של אפילפסיה. המומחית מטעם המערער, ד"ר עילם אנדה, קבעה קשר בין תנאי השירות למחלת האפילפסיה וכי חסך השינה היווה טריגר לתחילת ההתקפים .

ביהמ"ש קיבל את הערעור וקבע כי יש להכיר במחלת האפילפסיה כמחלה שנגרמה עקב השירות. ביהמ"ש עמד על כך שאין למעשה מחלוקת ממשית בין המומחים שחסכי שינה יכולים לגרום להופעת התקף אפילפטי. "המחלוקת הינה יותר מושגית ואולי גם משפטית, אם יש לראות את התקפי הפרכוס כביטוי של מחלת האפילפסיה כפי שסברה המומחית מטעם המערער, או כדבר נפרד ממחלת האפילפסיה. נראית לנו סבירה יותר עמדת המומחית מטעם המערער שהופעת ההתקפים אפילפטיים החוזרים שהיו אפילפטיים באופיים, כפי שעלה בתיעוד הרפואי, משקפים תסמין של מחלת האפילפסיה והתפרצותה, שהופיעו לראשונה במהלך הגיוס בסמיכות לחסכי שינה משמעותיים".

ביהמ"ש הפנה לפס"ד בענין דומה בע"ו (מחוזי חי') 44559-10-11 מדינת ישראל נ' מ.ק., פסקה 17 (פורסם בנבו, 14.1.2013) וקבע: "כך גם במקרה זה שהתקפי הפרכוס היו לראשונה במהלך השירות בסמיכות לחסכי שינה, ולאור עמדת המומחית מטעם המערער שנראית לנו סבירה, נראה לנו לאור העובדה שלא הייתה כל ראיה להתפרצות המחלה ותסמיניה לפני הגיוס, יש לראות  את ההתקפים האפילפטיים שהופיעו בסמיכות לחסכי שינה משמעותיים, כמשקפים את מחלת האפילפסיה, כהתפרצות וכביטוי של המחלה וכתסמינים שלה, שאותם יש לזקוף במלואם לשירות הצבאי".

 

3103. ע"ו 44639-10-11 ק"ת נ' ט' ש' מחוזי חיפה 22.10.11 פורסם בנבו.

אפילפסיה. חיילת שאצלה ההתקף הראשון החל בגיל 15 על רקע חשיפה להבהובים. לאור זאת קבעה ועדת הערעורים כי מדובר במחלה שכבר היתה פעילה מגיל 15. הועדה קבעה כי קייים קשר בין ההתקף השני לשינה של 4 שעות ביממה למשך 2 לילות, ונקבע קשר של החמרה. (3004. ע"נ 5626-08-08 שלאכטמן נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' דגן. 23.8.11).

ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור משהב"ט וקבע כי יש לראות בהתקף הראשון את המועד בו פרצה המחלה. שאר הדיון הינו בשאלת קיום "החמרה" וביהמ"ש ציין כי מומחה המערערת לא התייחס כלל לאפשרות זאת. לעניין ההחמרה קבעה הש' שטמר (דעת יחיד) המחוזי כי בהעדר הוכחה לדחק נפשי קיצוני נדרש חוסר שינה חמור (הכוונה ל– 24 שעות). השופטת בר זיו היתה בדיעה שיש לדחות את 2 הערעורים ולהותיר את ההחמרה. השופט זרנקין קבע כי מרגע שהיה התקף ראשון כל התקף נוסף הינו ביטוי של המחלה הקיימת אשר אין לו השפעה על התפתחותה של המחלה. ערעור המדינה התקבל ברוב דעות וההכרה בוטלה.

3105. ע"א 11-11 – ***** א"ל נ' ק"ת, מחוזי חיפה 20.8.12

אפילפסיה. נקבע לגבי חסר השינה כי כל מקרה יבחן לנסיבותיו. ביהמ"ש מסרב להתערב בקביעה העובדתית של ועדת הערעורים לפיה לא הוכח מחסור קיצוני בשינה עובר להתקף. בר"ע לעליון נדחה – ראה פס"ד 3104.

3104. רע"א 12/**** א"ל ביהמ"ש העליון 3.1.13

אפילפסיה. המערער קשר את ההתקף הראשון בדחק נפשי מאמצים פיסיים וחסר שינה. ועדת הערעורים קבעה כי ההתקף הראשון ארע דווקא כשהמאמצים פחתו. לגבי חסר השינה, נקבע כי המערער ישן 6 שעות בלילה וישן לילה מלא בליל ההתקף. ביהמ"ש המחוזי קבע לגבי חסר השינה כי כל מקרה יבחן לנסיבותיו. עוד נקבע כי לא הוכח מחסור קיצוני בשינה. ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה לרשות ערעור בהעדר עניין עקורני, תוך שביהמ"ש העליון מציין כי ועדת הערעורים קבעה כי אין חסר שינה בכלל.

3106. ע"נ 11 – 03-***** י"י נ' ק"ת ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' דגן 28.10.12.

אפילפסיה. חייל שטען כי לא ישן לילה שלם עקב אדרנלין ומתח לקראת הצטרפותו לחבריו בגדוד. בבוקר ארע התקף אפילפטי ראשון. הערעור נדחה מהטעם שלא הוכח חסך שינה של 24 שעות רציפות או כי בכלל נגרם לו חסך שינה. הועדה מצטטת מעניין ט.ש. ומעניין ירקוני. הועדה העדיפה עובדתית את גרסתו הראשונית של המערער לפיה ישן טוב באותו לילה.

3107. ע"נ 04/*** נ"ל נ' ק"ת ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' חרסונסקי 21.5.08 פורסם בנבו.

אפילפסיה. חיילת שטענה לדחק נפשי עקב שיבוץ לתפקיד שלא הלם את כישוריה (פקידה פשוטה). בתגובה טופלה בשל מצב דכאוני. הועדה התבססה על הפאנל של משרד הבטחון וקבעה כי אין אסכולה לקשר בין התקף אפילפטי לדחק נפשי, וממילא אכזבה מתפקיד אינה ממלאת אחר התנאי האובייקטיבי של "תוך ועקב".

3109. ע"א 06/**** בש"א אופיר נ' ק"ת מחוזי חיפה 6.6.07 פורסם בנבו.

אפילפסיה. המערער שרת כמוכ"ם חוף. 6 ימים לאחר שהועבר לקריה לקה בהתקף אפילפסיה. טענתו הינה ביחס לתנאי השירות כמוכ"ם חוף – בעיקר עבודה במשמרות ועייפות כרונית. הועדה ציינה כי ההתקף הראשון ארע בביתו של המערער לאחר שבוע בו היה מוצב בקריה. ביהמ"ש קבע כי ועדת הערעורים קבעה כי לא הוכח חסך שינה, ואי לכן צדקה כשהעדיפה את חוות דעת ד"ר מנליס על פני חוות דעת ד"ר קוריצקי מטעם המערער. עוד מציין ביהמ"ש המחוזי כי בחוות דעת ד"ר קוריצקי צויין כי בלידתו למערער היו התקפי איבוד הכרה ובכך מתאיינת הטענה שתנאי השירות גרמו למחלה: ביהמ"ש מזכיר את עא (חי') 4713-99 ק"ת נ' בונן שם קיבלה הועדה קשר בין התקף שארע בטירונות שהיתה קשה במיוחד, עם דרישות פיזיות ומנטליות גבוהות עם שעות שינה מועטות – לעתים 6 שעות בלילה. להבדיל במקרה כאן אין סמיכות זמנים בין חסר השינה להתקף.

3110. וע 06/**** ג"א נ' ק"ת ועדת ערעורים באר שבע הש' טהר שחף. 9.2.09. פורסם בנבו.

המערער טען לדחק נפשי ומיעוט שעות שינה. פרופ' רייכנטל, מטעם המערער, קשר המחלה גם בחשיפה לחומרים כימיים. לעניין הדחק קבעה הועדה כי ההתקף הראשון ארע לאחר שאימו של המערער הותקפה, ויומיים לאחר שהיה בחופשה. הועדה העדיפה את חוו"ד פרופ' שדה שהיתה תואמת יותר את העובדות. הועדה קבעה שאינה נכנסת לסוגייה העקרונית של היחס בין התקף למחלה עצמה.

3219. עמ"ח 10 – 10- ***** א נ' קצין התגמולים, ועדת ערעורים ירושלים, הרכב הש' צור. 29.6.14. פורסם בנבו.

המנוח לקה בילדותו בשלושה התקפים שמהותם היתה שנויה במחלוקת. בשירות הצבאי התקף לאחר חסך שינה ולאחריו עוד שני התקפים בנסיבות לא ברורות. נפטר סמוך לאחר השחרור מצה"ל, לטענת הוריו כתוצאה מהתקף אפילפטי.

המומחה מטעם המערער פרופ' פלכטר, קבע כי ההתקף הראשון בשירות, בשל חסך שינה, הביא לפרוץ המחלה שהיתה יכולה להשאר רדומה, והשפיע על מהלכה.

המומחה מטעם המשיב, פרופ' שדה, הסכים כי קיים קשר בין ההתקף הראשון בשירות הצבאי, שנבע מחסך שינה, לבין תנאי השירות, אך קבע כי אין קשר בין התקף זה להתקפים הנוספים ולהתקף שגרם למות המנוח. לשיטתו התקף לא גורם להתקפים נוספים. התקפים בודדים אינם מחמירים את הפרוגנוזה של המחלה ואינם מחישים את התפתחותה.

הועדה קבעה עובדתית כי שלושת ההתקפים בילדותו של המנוח היו התקפים אפילפטיים. עם זאת, הועדה קבעה קשר של החמרה בין מחלת המנוח לבין תנאי השירות. הועדה קבעה כי המציאות מצביעה על כך שלאחר ההתקף בצבא ההתקפים שחווה המנוח היו יותר תכופים, בעוד שלפני כן היה 13 שנה ללא כל התקף.

הועדה קבעה כי מותו של המנוח נגרם מהתקף אפילפטי, ומאחר שהכירה בקשר של החמרה בין המחלה לשירות, הוכרה פטירתו כקשורה לנכות מוכרת.

3465.     ע"נ 22562-11-13 ח. ס. נ' קצין התגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' גולדקורן. 12.5.19. פורסם בנבו.

               המערער לקה בהתקף אפילפטי לאחר שקם באמצע הלילה לשמירה. מאז אותו ארוע מקבל טיפול תרופתי כנגד התקפים. נקבע עובדתית כי לארוע קדם חסך שינה. ד"ר שלזינגר, המומחית מטעם קצין תגמולים קבעה כי המערער סבל מהתקף אפילפטי בודד וכי אינו סובל ממחלת האפילפסיה והדגישה כי לאור האסכולה הרפואית המקובלת כיום, ההתקף האפילפטי הבודד לא גרם למחלה זו. עוד ציינה כי ההתקף שהתרחש לא הותיר כל נזק ולפיכך למערער אין כיום נכות. ד"ר זלזינגר הסכימה כי חסך שינה מוכר כגורם פרובוקטיבי להתקף אפילפטי. ביהמ"ש קיבל את הערעור וקבע קשר בין מחלת האפילפסיה לתנאי השירות.

ביהמ"ש קבע כי מחלת האפילפסיה הינה מחלה קונסטיטוציונלית. "הן לגבי קשר סיבתי-עובדתי והן לגבי קשר סיבתי-משפטי נפסקו הלכות חשובות לגבי מחלה כזו. אשר לקשר סיבתי-עובדתי, הוכרה בפסיקה האפשרות כי השירות הצבאי הפעיל או  הקדים את פריצתה של מחלה רדומה והפך אותה לגלויה. בכך הוכר קשר של גרימה בין השירות הצבאי לבין המחלה.  אשר לקשר סיבתי-משפטי, נקבעה חזקה של ייחוס המחלה הקונסטיטוציונלית במלואה לשירות הצבאי.  חזקה זו – "חזקת הגרימה" – הוסברה בפסקה 18 בפסק דינו של השופט חשין בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: עניין אביאן) וברע"א 2071/11 קופרמן נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 3.9.2013).  הובהר כי כאשר חוברים יחד שני גורמים שהביאו למחלה, היה וייקבע כי מצב זה הביא עובדתית להתפרצות מחלה קונסטיטוציונלית תוך כדי ועקב השירות, לעתים קשה להפריד ביניהם או לכמת את חלקו של כל גורם, ויש לייחס את גרימתה המלאה לשירות הצבאי."

               ביהמ"ש היה ער לכך ששני המומחים הסכימו כי עפ"י האסכולה המקובלת אין די בהתקף אחד כדי לאבחן  אפילפסיה אידיופתית. ביהמ"ש הפנה להלכה לפיה יכול מערער להוכיח קשר סיבתי אף שלא באמצעות אסכולה רפואית. במקרה דנן יתכן ואי הופעת התקפים נוספים היא תוצאה של הטיפול התרופתי שהמערער קיבל מיד אחרי ההתקף הראשון. המומחית מטעם המשיב לא שללה אפשרות זו.

   "מאחר והאפשרות ההיפותטית להתרחשותם של התקפים נוספים בהמשך השירות הצבאי בתנאים דומים, במידה והמערער לא היה מקבל טיפול תרופתי נוגד פרכוסים מיד לאחר ההתקף האפילפטי הראשון, הינה אפשרות סבירה ומתקבלת על הדעת  (לאור ממצאי MRI שהעידו על ליקוי מולד שגרם לסף אפילפטי נמוך),  יש מקום לפעול על-פי הגישה המקלה לפרשנות חוק הנכים שנקבעה בעניין אביאן (בעמ' 743), ואין לשלול את המסקנה שהמערער סובל מאפילפסיה אידיופטית שהתפרצה בשירות הצבאי רק מהטעם שלא זוהו התקפים נוספים.

האפילפסיה האידיופטית ממנה סבל המערער היא המחלה הקונסטיטוציונלית שהתפרצה ביום 22.8.2012 כהתקף אפילפטי בעקבות חסר שינה במהלך הקורס.    אי-התפרצות התקף אפילפטי במשך כל חייו של המערער, עובר ליום 22.3.2012,  על אף היותו בעל סף אפילפטי נמוך, מצביעה על כך שחסר השינה, שלווה בפרכוסים ובקצף מהפה, היה ה"טריגר" להתפרצות המחלה, ומעידה על קיומו של קשר סיבתי רפואי בין המחלה שהתפרצה לבין תנאי השירות באותה עת.  כאמור, נטילת למיקטל לאורך זמן יצרה "מיסוך" שמנע התקף נוסף.  לאור זאת, אנו מעדיפים את מסקנתו של ד"ר קוריצקי, מומחה המערער, בדבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי (רפואי) בין מחלת האפילפסיה האידיופטית לבין תנאי השירות הצבאי.

בקיומו של קשר סיבתי עובדתי אין די. על המערער להוכיח אף קיומו של קשר סיבתי משפטי. לאור "חזקת הגרימה", המוחלת לגבי מחלה קונסטיטוציונלית, הרי שמתקיים אף קשר סיבתי משפטי. "

 

3562.     ע"נ 48302-02-16 פלוני נ' קצין התגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' יריב. פס"ד מיום 17.9.20 פורסם בנבו.

               נטען לקשר בין אפילפסיה וארועי מתח ולחץ בשירות. ד"ר אורן כהן מטעם המשיב, ד"ר עידית ורבר מטעם המערער. הועדה לא קיבלה את גירסת המערער באשר לתשתית העובדתית, כולל טענתו כי ההתקף בצבא היה הראשון. .

               בנוסף, הועדה הבחינה בין ההתקף הבודד, שיכול להגרם מסטרס וחסך בשינה, לבין מחלת האפילפסיה. נקבע כי לא הוכחה אסכולה רפואית המכירה בקשר סיבתי בין התקף אפילפטי לבין התקפים נוספים או למחלה עצמה.             

"בכל הנוגע לפן הרפואי, ציין מומחה המשיב בחוות דעתו כי גורמי סטרס וחסך בשינה אינם יכולים לגרום למחלת האפילפסיה אלא רק לעורר התקפים בחולי אפילפסיה. בנוסף, ציין המומחה כי התקפים טוניים קלוניים אינם מחמירים את הפרוגנוזה של האפילפסיה ואינם מחישים את התפתחותה, וכי התקף בודד אינו משפיע על הופעת התקפים נוספים. בחוות דעתו המשלימה, חזר מומחה המשיב על עמדתו לפיה חשוב להבדיל בין התקף אפילפטי שהינו אירוע בודד של הפרעה בתפקוד המוחי לבין מחלת האפילפסיה, והתייחס לציטוטים שהובאו על ידי מומחית המערער ממאמר שצירפה משנת 2007 וטען שהם מתייחסים לתדירות פרכוסים על רקע סטרס וחסך שינה, אך כלל לא להופעת מחלת אפילפסיה עצמה. עוד הוסיף מומחה המשיב, כי בחוות דעת מומחית המערער אין התייחסות להבדל בין התקף אפילפטי לבין מחלת האפילפסיה.

מומחה המשיב הפנה בחוות דעתו למאמרים ומחקרים שונים, ואף לפאנל מומחים בנושא  אפילפסיה מיום 10.8.2016 (נספח ו' לכתב התשובה), שקבע כי להוציא מקרים של נזק מוחי  פיזי שארע במהלך השירות – השירות הצבאי אינו גורם למחלת האפילפסיה או מחמיר אותה. עוד קבע הפנאל כי חסך שינה עלול להיות גורם מדרבן להופעת התקף אפילפטי אצל מי שמועד  לכך והסף שלו להופעת ההתקפים אפילפטיים נמוך, אך בין אם זה התקף ראשון בחייו, ובין  אם לאו – מדובר בגרימת ההתקף בלבד, ולא גרימת מחלה אפילפטית.

לעומתו, מומחית המערער טענה כי לא ניתן לנתק את הקשר הסיבתי בין הסטרס וחסך השינה הנטענים לבין ההתקף האפילפטי הראשון לבין ההתקפים הנוספים בהם לקה המערער ולמחלה שאובחנה אצלו. מומחית המערער תמכה את קביעותיה במאמר משנת 2007 המצביע  על כך שחוסר שינה וסטרס קשורים באופן מובהק בהיארעות התקפים אפילפטיים  (ראו עמ'4  לחוות דעתה). ודוק: מדובר במאמר שבדק חולי אפילפסיה שכבר אובחנו עם אפילפסיה שיש להם גם מוקד  מוחי (לעומת אפילפסיה אדיופתית שאובחנה אצל המערער) ובעצם רק בחנו אילו גורמים  חיצוניים עלולים לעורר התקף, וכפי שטען מומחה המשיב – אין בו כל התייחסות להופעת מחלת האפילפסיה עצמה.

בנוסף, מומחית המערער בחקירתה, הודתה שלפי הספרות הרפואית הסיבה לאפילפסיה  אדיופתית, ממנה סובל המערער, אינה יודעה ויש השערות שכנראה יש קשר גנטי להופעה שלה (ראו עמ' 36 ש' 47-48 ועמ' 37 ש' 1) עוד הסכימה המומחית שהתקף ספציפי לא מהווה גורם להתקף נוסף, והסכימה כי התקף ספציפי אינו משפיע על מהלך המחלה (עמ' 37 ש'27   – 10 לפרוטוקול)  .מכאן, שמומחית המערער למעשה אישרה את דברי מומחה המשיב, כך שלא הוכחה אסכולה  רפואית המכירה בקשר סיבתי בין התקף אפילפטי לבין התקפים נוספים או למחלה עצמה. .לאלה יש להוסיף את העובדה, שהנחת המוצא של המומחית מטעם המערער הייתה, כי המערער היה נתון לתנאים של לחץ וחסך שינה, הנחה שכפי שקבענו לעיל, המערער לא עמד  בנטל להוכיחה, ועל כן – נפגם משקלה של חוות הדעת מטעם המערער, משלא הוכחו 1 יסודותיה העובדתיים

בפן המשפטי, באשר למחלת האפילפסיה, ההלכה הפסוקה קבעה כי אין ביסוס מדעי לטענה שתנאי לחץ וחסך בשינה גורמים למחלת האפילפסיה או להחמרתה. ראו לעניין זה רע"א12-7238  לירן אולשר נ' קצין תגמולים, 3.1.2013, פורסם בנבו, שם אימץ בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי בחיפה, וקבע כי:

"המערער טען כי קיים קשר בין פרוץ המחלה לבין שירותו הצבאי, וציין שלושה גורמים שיכולים היו לגרום זאת: לחץ נפשי, מאמץ פיסי וחוסר שינה. וועדת הערר בחנה את הגורמים האפשריים כאמור, ומצאה כי אין בכל אחד  מן הגורמים לבדו, ואף לא בהצטברותם, כדי להביא לפרוץ המחלה… על פי הידע הרפואי הנוכחי התקפים אפילפטיים אינם מובלים למהלך מתקדם של אפילפסיה ואינם יוצרים מוקד אפילפטי…"