הגב' ל' שרתה כקצינה בכירה במשטרה, בתפקיד שהיה כרוך בעומס ובלחץ נפשי.
העומס נבע מעליה בהיקף העבודה שהוטלה על המחלקה שלה, בעוד שכח האדם צומצם.
באחד הימים נערך דיון בהשתתפותה, בו הוחלט על פרישה מיידית של אחת הקצינות ששרתה תחתיה, דבר שמשמעותו היה קיצוץ מיידי בכח האדם שעמד לרשותה.
מספר שעות לאחר מכן לקתה באוטם שריר הלב.
דחייה של התביעה על ידי קצין תגמולים
קצין התגמולים משרד הביטחון דחה את התביעה להכרה באוטם, בהסתמך על חווה"ד של המומחה מטעמו.
נימוקי המומחה לדחייה היו שלא היה מדובר באירוע חריג, שפער הזמנים בין הדיון להתרחשות האוטם גדול מדי ושלנפגעת גורמי סיכון.
ועדת הערעורים קיבלה את הערעור וקבעה כי יש להכיר באוטם כקשור לתנאי השירות.
קצין התגמולים ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה.
בית משפט מחוזי מסכים עם ועדת הערעורים ומאשר את התביעה
ביהמ"ש המחוזי לא מצא לנכון להתערב במסקנות ועדת הערעורים ואף נזף בקצין התגמולים על הגשת הערעור.
"אכן, הארוע שבו עסקינן, אשר בו באה קביעה של ועדה כי קצינה המהווה חלק מן המערך תסיים את שירותה לאלתר – ולא רק לאחר זמן – באופן אשר יותיר את המחלקה עם כח אדם מצומצם לצד גידול בעומס…. הוא ארוע חריג ומשמעותי לעומת שגרת השירות של המשיבה.
בהמשך לכך ומשהוועדה ציינה את תגובותיה המיידיות של המשיבה לאירוע זה, וקבעה כי הוא הסב לה את האוטם בשריר הלב, מתקיים קשר סיבתי כנדרש לצורך זכאותה לתגמולים".
ביהמ"ש מצא לנכון להעיר לקצין התגמולים על כך שבהחלטת הדחיה פורטו נימוקים כלליים וכוללניים. היה מקום שבמכתב הדחיה תינתן הנמקה ספציפית יותר, אשר תבטא בפרוש את סיבת הדחיה. (פסה"ד בתיק ע"ו 25097-02-19).
