שמיעה, טנטון, אא"ג

טנטון

155. ע"אנ 97/*** ד"ר י"ע נ' קצין תגמולים, מחוזי חיפה (ש' אריאל).

טנטון. פרשנויות אפשריות למונח "טנטון קבוע".

על כן מתבטלת הוועדה והתיק מוחזר לדיון בועדה רפואית עליונה אחרת, שהרכבה יכלול לפחות שני מומחים בתחום אאג, וזו תדון ספציפית בעניין הפגיעה בטונים של הדיבור. כן תבהיר ותסביר את דרישות המבחן הרפואי לעניין "טנטון קבוע" והשמוש במושג "תמידי" חרף האמור במבחן: האם מושג זה הינו חד ערכי או האם קיים טווח מוסכם של התופעה כקבועה או כלא קבועה, ומהו טווח זה, האם יש שוני מבחינה רפואית בשטח רפואי זה בין טינטון "קבוע" ל"תמידי", מהו השמוש הלשוני בשני המושגים והאם ישנה "הסכמה" בין הרופאים לשמוש במושגים האמורים או האם קיימים חילוקי דעות.

139. עא"נ 97/*** אר"ג' נ' קצין תגמולים, מחוזי חיפה (ש' אריאל).

טנטון. מחוקק המשנה אינו מוסמך לקבוע את ההגבלה בסעיף 72ג ( )2לפיה על הטנטון להתחיל לא יותר מחצי שנה לאחר חבלה ולא יאוחר מיום הפסקת הרעש. על הוועדה לקבוע באופן עצמאי לפי מבחנים רפואיים. המחוקק לא הגביל את המועד בו מופיעה התוצאה של הפגיעה עקב השירות ועל כן לא יכול מחוקק המשנה להגביל את הוראת המחוקק על פי סעיף 10]ב[ ו-48 ךחוק הנכים תגמולים ושיקום תש"ט – 1959 ]נוסח משולב[.

לעניין קביעת היות הטינטון תמידי או קבוע ניתן על ידי פסק דין המנחה את הוועדה בעניין זה, ביום 20.1.98 בע"נ 247/97 (מס' 155).

393 ע"נ 95/*** שב"ג' נ' קצין תגמולים

טנטון. מאחר ומדובר בפגימה אשר הדרך היחידה להוכחתה הינה אמינות הנבדק ואין כמעט דרך אוביקטיבית להוכיח קיומו או העדרו של טינטון ומאחר ולפי המבחנים לקביעת דרגת נכות על מנת לזכות בנכות בגין טינטון עם חבלה אקוסטית צריך שיתקיים טינטון קבוע עלינו לבחום אם דבריו של המערער אמינים ואם יש בסיס לתביעתו.

1003. ע"נ 99/*** מ"ע נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' רביד

טנטון שהופיע מס' שנים לאחר גמר החשיפה לרעש, לא קשור לשירות.

כידוע שאלת קיומו או העדרו של טנטון בכלל ובודאי בתקופה מסויימת מתסמך על דבריו של המתלונן ללא אפשרות לבדיקה אובייקטיבית לשם כך ניתן להתרשם גם מאמינותו של המערער.

2462. ע"נ 03/*** א"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' חרסונסקי 30.11.06.

הועדה קבעה כממצא כי המערער היה חשוף לרעש בשירות וכי הוא סובל מטנטון כרוני. הועדה מתייחסת לתקנה 72 לתקנות בדבר שעורי הנכות ומציינת כי נכות בגין טנטון ניתן לקבוע רק אם יש פגיעה בתדרי הדיבור ובנוסף בתדירויות הגבוהות עם טנטון. מאחר ולמערער אין פגיעה בדתירויות הגבוהות לא ניתן לקבוע נכות בגין טנטון והערעור נדחה.

3328. ע"נ 02-12 – ***** י.פ נ' קצין התגמולים, ועדת ערעורים ראשל"צ, הרכב הש' יעקובוביץ. 21.11.13. לא פורסם.

"בהינתן העובדה, עליה אין עוררין, כי למערער אין ליקוי שמיעה בתחום הדיבור, הרי שמתחייבת המסקנה כי אינו זכאי לנכות בגין טנטון על פי תקנה 72(ג) לתקנות". "דומה כי אין חולק שהפגימה הנטענת על ידי המערער– טנטון– אינה מופיעה כפגימה עצמאית בתוספת". "סבורים אנו כי אי קביעתה כפגימה עצמאית המזכה כשלעצמה בנכות, אינה לקונה אלא נעשתה בכוונת מכוון כהסדר שלילי". "מחוקק המשנה הכיר את תופעת הטנטון והכיר ביכולתה לפגום ביכולת התפקוד של הסובל ממנה. עם זאת, מחוקק המשנה קבע שלתופעה זו יהיה ביטוי בקביעת דרגת נכות, רק מקום בו היא מתלוות לליקוי שמיעתי מן הסוג המפורט בתקנה." (ענ(י–ם) 29/05 דוד כהן נ' קצין התגמולים)". {פסק הדין קובע כי אין לקבוע שעור נכות בשל טינטון אם אין ליקוי בתדירויות הדיבור}.

פגיעה בשמיעה עקב חשיפה לרעש

522. ע"נ 96/** ש"ד נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' כהן.

פגיעה בשמיעה. קצין התגמולים דחה את התביעה בהסתמך על כך שעקומת השמיעה לא אופיינית לנזקי רעש. נקבע – גם אם לעורר ליקוי שמיעה מולד, אין בכך כדי לאיין את העובדה שבמהלך שרותו נחשף לרעשים שגרמו לו נזק נוסף. ההתעלמות מתנאי שרותו והעמדת כל ענינו באור בחינה גרפית של עקומת השמיעה, הסוטה מעקומות השמיעה האופיניות לחשיפה לרעש, אינה נכונה ואינה עושה צדק עם העורר. לא מקבלים שמי שעקומת השמיעה שלו אינה אופיינית, חזקה חלוטה היא שלא נגרם לו ליקוי שמיעה כתוצאה מרעש.

1003. ע"נ 99/*** מ"ע נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' רביד

פגיעה בשמיעה. השאלה העיקרית העומדת בפנינו היא האם יש קשר בין ההתדרדרות בשמיעתו של המערער כיום לבין תנאי שירותו?

כפי שהועדה ציינה כבר בפסיקתה (ר' למשל, וע 2004/01 ת"ס נ' קצין התגמולים, לא פורסם) אין לקשר בין ירידה באיכות השמיעה לבין רעש שפסק מעל שנה קודם לירידה באיכות השמיעה.

1204. ע"נ 96/*** נ"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' בן חיים

פגיעה בשמיעה. בן טובים מטעם קצין תגמולים. קרוננברג מטעם הנכה. דחיית טענה שהפגיעה בשמיעה היתה עקב חשיפה מתמשכת לרעש בשירות. ניתוח המאפיינים של פגיעה מרעש מתמשך.

.331 ע"נ 90/*** ד"ב נ' קצין תגמולים

הוועדה העדיפה חוו"ד המערער על פני זו של ד"ר סגל. מדובר בירידת שמיעה לאחר רעש מטווחים, הועדה לא קיבלה את סבירותיו של ד"ר סגל בדבר המרחק של המערער מהמטווח וקביעתו כי סביר כי גם אחרים הורידו אטמים והכיצד רק המערער נפגע וכו'.

987. ע"נ 96/*** א"י נ' קצין תגמולים

הכרה בפגיעה בשמיעה עקב חשיפה לרעש. אצל המערער הודגמה הפרעת שמיעה אופיינית לחבלה אקוסטית לראשונה במהלך השירות בשנת 1984 ובהעדר תחלואה קודמת – יש לקבוע כי הפרעה זו מקורה בתנאי השירות באשר אין חולק כי בתקופה זו נחשף המערער לרעש תעסוקתי ממושך וכבד.

אנו פוסקים כי העדר תלונות מצד השמיעה קודם הכניסה לשירות, היותו של המערער חשוף לרעש תעסוקתי רב עצמה ומתמשך על בסיס יומיומי עד לשנת 1986 עם פגיעה מתועדת בשמיעה כבר בשנת 1984 והמשך החשיפה לרעש אם כי במינונים נמוכים בהרבה עד לשנת 1992 ולבסוף קיומן של בדיקות המדגימות ירידת שמיעה במהלך החשיפה לרעש או סמוך לאחריה בתחום רחב של תדירויות – יש בהם עילה להתערב בהחלטו של המשיב, מה גם שהמומחים הרפואיים מטעמו לא הצביעו על הסתברות אחרת (כגון מחלה) פעילה להחמרה בהתדרדרות רמת השמיעה עד שקובעה בשנת 1993.

2619. ע"נ 03/*** מ"מ נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה (הרכב הש' טובי פרידמן) 25.9.06.

פגיעה בשמיעה. חיילת ששרתה כמדריכת חי"ר ומרגמות נחשפה לירי נק"ל, מרגמות, טנקים. פגיעה בשמיעה עד חרשות באוזן שמאל וטנטון. התביעה נדחתה בנימוק שאין זה הגיוני שרק אוזן אחת נפגעה. הועדה קיבלה הערעור. לא ניתן לדחות את התביעה רק בגלל שאין זה מקובל שאסימטריה בין שתי האזנים אינה אופינית לחשיפה לרעש. כאן יש הסבר – בתהליך ההדרכה המרגמה ממוקמת משמאל למדריך. מכירים בקשר.

2679. ע"נ 06/*** מ"פ נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' חרסונסקי, 13.4.08.

סוהר טען לפגיעה בשמיעה ולטנטון עקב חשיפה לרעש – טריקת דלתות בבתי כלא ישנים, מערכות קשר וכריזה. נדחה בנימוק שהירידה בשמיעה נובעת מדלקות אזנים. ממצא של חורים יבשים בתופיות. הועדה קיבלה הערעור בחלקו וקבעה החמרה בשעור שליש. בגלל שהמערער גויס לשרות עם נקבים בעור התוף הרי עצם קיומם של הנקבים כשהמערער חשוף שנים ממושכות לרעש, החמיר את מצב האזניים והשמיעה.

450. ע"נ 02/*** מ"נ נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה, הרכב הש' טובי פרידמן. 4.6.06

המערער עבד בשב"ס ונחשף לרעשים בכלא. ד"ר גולדשר מטעם המערער ציין כי ידוע שבכלא יש רעשים סביבתיים העולים על 85 דציבל. נזק מצטבר באוזן הפנימית. בתחילה ליקוי השמיעה מופיע בתדרים הגבוהים ואח"כ בתדרי הדיבור ובהמשך יכול להופיע טנטון. ד"ר הימלפרב מטעם קצין התגמולים גרס כי החשיפה לרעש אינה פוגעת באוזן התיכונה וכאן יש ליקוי שמיעה מעורב. הועדה קיבלה את דעת המומחה מטעם המערער וקבעה גרימה.

1140. ע"נ 95/** מ"י נ' קצין תגמולים

הועדה לאחר שבחנה את חוות דעת ועיינה בחקירותיהם של המומחה מטעם המערער, ד"ר אביתר, והמומחה מטעם המשיב ד"ר בן טובים, מעדיפה את חוות דעתו של ד"ר בן טובים על זו של ד"ר אביתר.

ראשית, משום שהיא כוללת בחינה פרטנית של כל האודיוגרמות שביצע המערער החל משנת 1977 ועד 2001 (כ-15 אודיוגרמות), ר' טבלה בחוו"ד המומחה מטעם המשיב. בחינה זו הוכיחה לוועדה כי גרסת מומחה המשיב המתאימה יותר לאודיוגרמות, מאשר גירסת מומחה המערער.

1204. ע"נ 96/*** נ"א נ' קצין תגמולים

ועדה רפואית שדנה בעניינו ביום 1.5.96 נזקקה לתוצאות בדיקות שמיעה שעבר, מצאה לקבוע כי באוזן שמאל קיימת חבלת ראש זעירה. אשר לאוזן ימין נמצאה ירידת שמיעה בהדרגה קשה יותר עם פגיעה עצבית המערבת ליקוי הולכתי. הועדה ציינה כי עפ"י האנמנזה שהובאה בפניה – בחשיפה ממושכת דו צדדית לרעש סביבתי ניתן היה לצפות לליקוי סימטרי בשתי האוזניים אולם ליקוי השמיעה באוזן ימין נובע ממרכיב עצבי והולכתי – שאינו קשור לחשיפת יתר לרעש.

המומחה מציין כי כדי להכיר בבדיקת שמיעה שנגרמה בחשיפה לרעש, הליקוי בשמיעה צריך להיות עצבי ללא מרכיב הולכתי, סימטרי בשתי האוזניים והפגיעה מופיעה רק בתדירויות הגבוהות בעוד שהממצאים בבדיקות השמיעה של המערער אינם עונים אחר הקריטריונים הנ"ל.

פרופ' קרוננברג עמד בחקירתו על העובדה כי בבדיקות השמיעה שנערכו למערער הצביע גרף האודיוגרמה על ליקויי שמיעה גם בתדירויות נמוכות.

עילה נוספת לשלילת הקשר הסיבתי מצא פרופ' קרוננברג גם בעובדה כי אצל המערער נצפתה ירידה חדה בשמיעה באוזן ימין כזו האופיינית לחבלת רעש (חד ואקוטי) אך אינה אופיינית לרעש תעסוקתי מתמשך (עמ' 12).

גם בהנחה המטיבה ביותר עם גרסת המערער כפי שהובאה בעדותו לפנינו לפיה נחשף לרעשים של כלי רכב כבדים משך שעות ממושכות וכן לרעש מנועי מטוסים – מצאנו לנכון להעדיף את עמדתו הרפואית של פרופ' קרוננברג על זו של ד"ר בן טובים, שכן בזו האחרונה נבעו בקיעים רבים הן בשל האנמנזה החלקית בלבד שהובאה בפניו והן עד צד חוסר התאמה לעמדה הרפואית המקובלת בספרי הלימוד שציטט פרופ' קרוננברג ואשר לפיהם לא מתקיים במקרה של המערער ולו פרמטר אחד שיכול לבסס נזק שמיעתי האופייני לרעש תעסוקתי מתמשך.

1347. תב"ע (ב"ש) נה/0-399 זיגו מוריץ נ' המל"ל

יצויין שעל מנת להוכיח פגיעה בשמיעה כתוצאה ממיקרוטאומה, אין צורך להוכיח שהפגיעה נוצרה מרעש בתדירות של למעלה מ-85 דציבל. (דב"ע נה/ 0-194 לוי מדינה נ. המוסד (לא פורסם) צוטט בספרו של הנשיא (בדימוס) מנחם גולדברג / "עוקדן הביטחון הסוציאלי / חלק א' / עמ' 124 א'.

עוד נפסק, כי כאשר אדם נתון במשך שנים רבות בהשפעתו של רעש רצוף ויום יומי ואי אפשר להצביע בתוך התקופה הרלוונטית על אירועי רעש פתאומיים וחריפים יש לראות את הליקוי בשמיעה כתוצאה מצטברת של אותם אירועים יום יומיים ואין זו בבחינת תאונת עבודה (תב"ל חי 47/60 משה ברקמן נ' המוסד, פב"ל ז' 88).

מסקנותינו היא, כי התובע לא השכיל להוכיח הבסיס העובדתי לטענת "מיקרוטראומה" באשר לתקופות עבודתו. באשר לתקופה הראשונה לא השכיל להוכיח, כי במשך תקופת עבודתו זו אירוע לו שורה של אירועים זעירים חוזרים ונישנים ברציפות שבכל אחד מהם מתקיים תנאי הפתאומיות. התובע העיד בפני חוקר המוסד, כי בתקופה זו במסגרת עבודתו כמפעיל מתקנים שהה מידי יום כל שעתיים בסיור רגלי לביקורת מתקנים שונים, ועל פי עדותו שלא נסתרה העיד, כי שהה במתקנים אשר בחלקם הינם בעלי רעש מזיק ואף אם שהה בהם באופן רצוף תקופת זמן מעל לחשיפה המירבית המותרת אין די בכך על מנת לקבוע, כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שורת אירועים זעירים וחוזרים ונשנים שבכל אחד מהם התקיים תנאי הפתאומיות, שכן על פי גרסתו עולה, כי לא שהה בכל המתקנים במסגרת הסיור שערך זמן קבוע והתובע העיד על הערכת זמן ואין מדובר בשהיה רצופה אשר חוזרת על עצמה. כן יש לייחס משקל לעובדה, כי גרסת הנתבע על פי עדותו של הממונה על הבטיחות, כי משך הסיור ארך כחצי שעה 3 פעמים במשמרת ואמנם הנתונים במכתבו נ/2 נמסרו לו מתוך תיקו האישי של התובע, אולם כאשר התובע לא השכיל להוכיח, כי במשך כל שעתיים בתקופת עבודתו זו שהה במתקנים בעלי רעש מזיק והעריך בעדותו את הפעמים ואורך הזמן בהם שהה בכל מתקן במשך שבוע ימים, אין די בכך כדי להוות ראיה עובדתית להוכחת טענת המיקרוטראומה.

173. ע"נ 02/*** ב"א נ' קצין תגמולים

התביעה נדחתה מפני שהרעש במקום בו עבד המערער היה עד 80 ד"ב כאשר לפי המלצות ניטור הרעש רעש מזיק הינו 85 ד"ב.

492. דב"ע נה/0-166 המל"ל נ' אייל בר ששת

ערעור על קבלת תביעת המשיב להכיר בליקוי בשמיעה שלו כ"פגיעה בעבודה", בגדר "מחלת מקצוע". המשיב השתמש במהלך עבודתו באוזניות. המחלוקת נסבה על השאלה האם מדידת מפלס הרעש צריכה להיעשות סמוך לאוזניו של העובד, או על פי הרעש המגיע למעשה לאוזניו, כשהוא מוקטן עקב השימוש במגיני אוזניים. א. 1. היסודות העובדתיים והמשפטיים הדרושים להכרה במחלה של עובד כ"מחלת שמיעה", על פי תיאורה בתקנות, הם קיומה של ראיה כי קיים נזק לאוזן הפנימית של העובד, שהביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור, קיומה של ראיה בדבר קיומו של קשר סיבתי הנגרם בין חשיפה לרעש לבין הנזק לאוזנו של העובד, על הרעש לו חשוף העובד להיות לפחות ברמה של 85 דציבל (אך לא נקבע היכן נמדד מפלס הרעש), מדידת הרעש נעשית על פי תנאי רעש ממוצע ומשוקלל, על העובד לעבוד "עבודה ממושכת" בתנאי רעש כאמור (154 ה, 155 א–ב). 2. הן מתוך לשונה של התקנה המתארת את יסודות "מחלת השמיעה" כ"מחלת מקצוע" – בפסקה 7 לחלק ב בתוספת השניה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד 1954 – והן מתוך בחינת מהותה ותוכנה של "מחלת השמיעה", והמטרה החקיקתית של הכרה במחלה זו כב"מחלת מקצוע"- עולה המסקנה כי שיטת המדידה של מפלס הרעש ב"מחלת שמיעה" צריכה להיעשות על פי הרעש במקום העבודה, ללא התחשבות ברעש המופחת תוך שימוש אינדיבידואלי של מגיני אוזניים. גם אם ההגדרה שבתקנות הייתה ניתנת לפירוש אחר, יש מקום לתת להגדרה את הפירוש המיטיב עם המבוטחים (155ד, 156ז, 157א – ב). 3. (דעת מיעוט): יש לבצע את בדיקת הרעש, בהתחשב ברעש המופחת – אם אמנם כך הדבר – בשל השימוש האינדבדואלי במגיני האוזניים, וזאת מכמה טעמים: יש לערוך את הבדיקה על פי הרעש המגיע למעשה לאוזני העובד, ואם אכן קיים "מחסום" כלשהו בדרכו של הרעש, אין להתעלם ממנו. במקרה דנן, לא מדובר בספק פרשני בקשר להוראה ספציפית, אלא בצורך לפסוק הלכה נכונה במקום שזו חסרה. בדיקת מידת החסימה שחוסמים מגיני האוזניים את הרעש מצריכה אמנם בדיקה טכנית בעיקרה, שהיא תלוייה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, אך אין אפשרות להתעלם מכך שעובד המשתמש במגיני אוזניים אינו חשוף לאותה מידת רעש לה חשוף עובד שאינו משתמש בהם, דבר העולה גם מלשון תקנה 11 (ב) לתקנות הבטיחות בעבודה (157ד – 159ו).

במקרה דנן, גם לאור חוות דעת המומחה, אין קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הנזק לאוזנו של הנפגע. לפיכך, דין הערעור להתקבל (162ד – ה).

1569. ע"נ 99/**** ב"י נ' קצין תגמולים

המערער קושר נכות באוזניו לשירותו במשטרה (שב"ס), כזקיף עצירים, וחשיפה לרעש דלתות – נטרקות ורעש תיקונים בבית המעצר.

"ירידה בשמיעה לאחר חשיפה לרעש יכולה להיגרם ע"י שתי צורות עיקריות: א. בהימצאות במקום רועש…, במקרה כזה נזק השמיעה נוצר ע"י פגיעה מצטברת מחשיפה חוזרת לרעש חזק במשך זמן ממושך (חודשים או שנים). ב. פגיעה מרעש פתאומי או הדף Phonal Trauma כמו, למשל, התפוצצות בלון גז או פצצה או ירי.

פגיעת הדף יכולה לגרום לפגיעה באוזן הפנימית על רקע של חבלה של האאוזן הפנימית. התמונה האודיומטרית מאופיינת בירידה בסף השמיעה, מסוג עצבי תחושתי, בתדירויות הגבוהות (בעיקר בתדירות של 4000 0/ש) הדומה לתמונה של חבלה אקוסטית לעיתים, הירידה בשמיעה יכולה להופיע בצורה חמורה יותר עד לכדי ירידה בשמיעה עמוקה ועד לכדי איבוד השמיעה. לציין, כי הירידה בשמיעה מלווה בירידה בסף שמיעת הדיבור.

טינטון (רעשים או צלצולים באוזניים Tinnitus ) הינו ביטוי של הנזק של האוזן הפנימית והוא תופעה די שכיחה כתוצאה מחשיפה לרעש חזק (כגון: התפוצצות או ירי), או לאחר חבלת ראש. במידה והנזק הוא זמני, הרעש יעלם לאחר מספר שעות או ימים. במידה והנזק הוא קבוע – הטינטון ימשך לאורך זמן ממושך, או לתמיד.

אין ספק, כי החשיפה לרעש יכולה לגרום לירידה קבועה בשמיעה. ברם, חשוב להדגיש, כי החשיפה לרעש גורמת נזק בתאי התחושה של האוזן הפנימית, נזק שנע בין שינויים קלים של תאי השער Hair cells, עד לנזק של כל האוזן הפנימית (אבר על שם "קורטי"). השינויים הקבועים מופיעים בתדירויות של 3000 עד 6000 /0ש, בדרך כלל בתדירויות של 4000 0/ש.

בתקופה שבין 1.1.97 ועד ליום 1.11.99 התקיימו עבודות שיפוץ בבית המעצר באבו כביר והמערער היהי חשוף באותה תקופה לרעשים של כלי עבודה, מכשירי קידוח, פטישים ופטישי אוויר, וזאת בנוסף לרעשים של סגירת ופתיחת דלתות הברזל של תאי המעצר.

ניתן לתלות ירידה בשמיעה מסיבות שונות, כגון: בעיות גנטיות, שימוש בתרופות, מחלות אוזניים, דלקת קרום המוח, פגיעה ע"י וירוסים ועוד סיבות רבות.

גם כאשר נשללות הנסיבות הנ"ל, או חלקן, והמשיב אינו מודה בעובדות שטוען להן המערער, אין הדבר פוטר את המערער מלהוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו, מעבר לסבירות של ,50% וכלל זה חל גם על המקרה שלפנינו (ראה: ע"א 192/95, קצין תגמולים נ' פרומה רוט – פ"ד מ"ד (3), עמ' 646, בעמ' 654).

אנו סבורים, שהמערער עמד בעומס ההוכחה המוטל עליו. על סמך העובדות שהובהרו בפנינו, לפיהן: אין למערער כל פגם גנטי בשמיעה, אינו סובל ממחלה המשפיעה על השמיעה, לא נוטל תרופות היכולות לגרום לפגם בשמיעה.

שיעור ה"החמרה" הינו בשיעור של שליש ע"ח השירות ואילו שני שליש האחרים ע"ח המערער.

פגיעה בשמיעה או החמרת הפגיעה בשמיעה לאחר תום החשיפה לרעש.

1101 ע"נ 99/*** כ"ח נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' רביד

פגיעה בשמיעה. החמרה בשמיעה שנים לאחר תום החשיפה לרעש – לא תוכר.

1631. ע"נ 97/*** ס"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' בן חיים

לא תוכר החמרה נוספת בשמיעה שנים לאחר גמר החשיפה לרעש.

החמרה בשמיעה שתהיה קשורה לשירות הצבאי יכולה להמשך רק כל עוד החשיפה לרעש נמשכת. בעניינו של המערער קבעה וע"ר כי ההחמרה במצבו אינה קשורה לנכות שהוכרה לפני כ-30 שנה. הש' בן חיים מביע ספק אם זה לא עניין שבסמכות וע"ר. בפועל הערעור נדחה בשל העקרון הנ"ל.

171. ע"נ 02/*** מ"א נ' קצין תגמולים

המערער הוכר בזמנו על ירידה בתדרים גבוהים ומאוחר יותר על טינטון. בשנת 2000 השתחרר המערער מהשירות. בבקשה נוספת התייחס המערער לאודיומטריה מיום 2.2.01 שהדגימה ירידה גם בתדרי הדיבור, לעומת הבדיקה מינואר 00. קצין תגמולים הוציא החלטה לפיה ההחמרה הנוספת אינה קשורה בשרות. ועדת הערעורים קיבלה הערעור וקבעה כי המערער רק בן 43 וכי במהלך השירות נחשף לרעש, וכי לאחר שחרורו לא נחשף לרעש כך שגם את האודיומטריה מיום 2.2.01 ניתן לייחס לחשיפה לרעש תוך ועקב השירות הצבאי.

בדיקת BERRA

1526. ע"ש 03/*** מ"מ נ' קצין תגמולים

"כבר פסקתי בעבר לא אחת (בין היתר בפסה"ד מיום 8.9.99, בע"נ 176/99, עיקרון נ. קצין התגמולים), שאין פגם בהיזקקות ועדה רפואית לבדיקת BERA ובהעדפתה על בדיקה אודיומטרית. אצטט את הקטע הרלבנטי מתוך ע"נ 176/99 הנ"ל: "באשר לפרוש מבחן 72, אינני סבור שהמבחן מחייב הסתמכות על בדיקת אודיוגרם דווקא. נראה לי שפרוש המבחן הוא שבבוא הועדה לקבוע את אחוזי הנכות, עליה להתבסס על הטבלה המופיעה במבחן 72, המבוססת על בדיקת אודיוגרם. אם ניתן לקבל תוצאות של בדיקה "אובייקטיבית", בטוחה ואמינה יותר, אשר מאפשרת את מדידת הליקוי וקביעת שיעורו, באופן התואם את הטבלה שבמבחן 72, אינני סבור שהמבחן שולל דרך זו. יושם לב שאין במבחן 72 הוראה קטגורית, שיש לבצע בדיקת אודיוגרם. נאמר במבחן ש"אחוזי הנכות ייקבעו לפי לוח תוצאות שיש לבצע בדיקת אודיוגרם. נאמר במבחן ש"אחוזי הנכות ייקבעו לפי לוח תוצאות אודיומטריה שלהלן", נקוד על המילים "לפי לוח תוצאות".

אבהיר בהזדמנות זאת שהפרשנות הנ"ל למבחן 72 (א), המתירה לועדה רפואית להסתמך על בדיקת BERA במקום בדיקה אודיומטרית, היא משום שבעולם הרפואה כולי עלמא לא פליגי בדבר אמינותה ועדיפותה של בדיקת BERA. כמובן, אין הצדקה לסטות ממתכונת בדיקה המפורטת בתקנות או במבחן, כאשר אין הסכמה כללית בין המומחים בדבר עדיפותה של בדיקה פלונית. ואכן כך מסבירה הור"ע את העדפתה את בדיקת ה– BERA : "א. בדיקת BERA הוכנסה לשימוש ונעשתה מקובלת לאחר שנכתב קובץ התקנות ונוהלים לגבי הועדות הרפואיות של משרד הביטחון. ב. בדיקת BERA הינה בדיקה אובייקטיבית שאיננה תלויה בשיתוף הפעולה של הנבדק. ג. גם אם כאשר קיים אודיוגראם (בדיקת שמיעה) שנעשה ע"י בודק מוסמך בתא אטום תקני אך הוא שונה מתוצאות בדיקת BERA ברור לחלוטין שהאודיוגראם אינו מבטא את השמיעה האמיתית של הנבדק. לכן בד"כ בדיקת BERA מועדפת בכל מקרה כאשר קיים פער בינה ובין האודיוגרם".

2539. ע"נ 05/*** ו"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים חיפה (הרכב חרסונסקי) 2.5.07

מחלוקת לגבי בדיקות השמיעה והאם מעידות על נזק מחשיפה לרעש. בדיקת BERA הראתה שמיעה תקינה. נפסק: בדיקת השמיעה ע"י מבחן BERA היא הבדיקה הנבחרת.

חרשות פתאומית

1249. ע"נ 95/** נ"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ב"ש, הרכב הש' גנן

חרשות פתאומית. נדחתה טענה לקשר בין חרשות פתאומית (SSNHL) לבין תנאי השירות – רעש, לכלוך, לחצים נפשיים.

מתוך עיון בחוות הדעת הרפואיות ובספרות הרפואית עליה מסתמכים ב"כ הצדדים, לא מצאנו את שמבקש ב"כ המערער למצוא בו. כאשר אנו מנתחים ב"משקפיים משפטיות" את החומר הרפואי אנו מגלים כי קיימת אי ידיעה, שבעקבותיה חוסר וודאות גדול באשר לגורם המחלה. מתגלה תמונה של נסיונות לאתר גורם סביבתי ספציפי, בינתיים ללא הצלחה ממשית. קיים גם נסיון לברר מה תפקידו של דחק נפשי (Stress) ביצירת המחלה, או החמרתה, שעד כה אף הוא אינו צלח. ישנם אומנם השערות וניחושים באשר לגורמים סביבתיים ספציפיים ולהבנת מקומו של ה"דחק הנפשי", אבל טרם הגיעו למסקנה ברורה.

מדע הרפואה הוא מדע דינמי, ויש לקוות שאת שלא הצליח מדע הרפואה לפענח היום, יעלה בידו, כבמקרים אחרים, לפענח בהקדם, ואת קביעתנו עלינו לבסס אך ורק על פי מצב הידע לעת הזאת.

2667. ו"ע 03/*** ל"א נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ראשל"צ (הרכב הש' רפאלי) 31.7.06.

המערער לקה בחרשות פתאומית. מחלה המופיעה על רקע וירלי ומטופלת בסטרואידים. עפ"י הספרות הרפואית ירידה בסיכויי ההצלחה של הטיפול אם ניתן אחרי שבעה ימים. כאן הגיע לבי"ח והחל בטיפול אחרי ששה ימים. הטיפול לא הצליח. נקבע כי שרותו של המערער בבסיס מרוחק השפיע על מועד קבלת הטיפול (בנוסף – באמצע חלו יום כיפור וסופ"ש). עיכוב לא בגלל הזנחה אלא בגלל תנאים אינהרנטיים לשירות בבסיס רחוק. יתכן ווהאחור השפיע על סיכויי ההחלמה. נקבעה החמרה 20%.

מחלת מנייר

1616. ע"נ 89/** ע"ש נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' בן חיים

מחלת מנייר. קביעת קשר של החמרה בין מחלת מנייר לחשיפה לרעש וחבלה אקוסטית בשירות.

המערער סובל ממחלת מנייר אשר תסמיניה העיקריים מתאפיינים בהופעת התקפים חוזרים של סחרחורת מלווה בלחץ, ירידה חריפה בשמיעה וטנטון באוזן הפגועה.

המערער שירת בבסיס חיל האוויר בחצרים כמפקד יחידת הבינוי וכי בתפקידו זה נחשף מידי יום ביומו לרעשי עשרות מטוסים שהמריאו ונחתו.

העמדות הרפואיות אשר הוצגו בפנינו על ידי המומחים הרפואיים אשר הסתמכו על תימוכין רפואי למכביר מלמדים כי עד עתה לא עלה בידי מדע הרפואה להצביע על רשימה סגורה ומוסכמת של גורמים העומדים מאחורי גרימת המחלה או חשיפתה הקלינית.

M. M. Paparella, רופא וחוקר אשר כל המומחים שהעידו בפנינו לא חלקו על המונטין המקצועי שלו בתחום בו עסקינן הבהיר כי כל הצורות של סינדרום מנייר או מחלת מנייר התפתחו בעקבות גורם מעורר אשר יכול ואירע שנים קודם לכן.

עיינו בתדפיס מקובץ זה ]בעמ' 1119[ ונחה דעתנו כי חרף היותה של העמדה הקושרת בין חבלה אקוסטית למחלת מנייר שנויה במחלוקת מציינים הכותבים כי חלק מן החוקרים מצאו שקיימות "עדויות משכנעות" לכך.

על יסוד מקבץ נתונים זה אנו פוסקים כי חבלה אקוסטית נזכרת באופן עקבי במסגרת קשת הגורמים האפשריים שקובצו בספרות הרפואית ככאלו העומדים מאחורי פריצת המחלה או חשיפתה. ההסתברות להשפעתה של חלבה אקוסטית כגורם אפשרי למחלה, צוברת תאוצה בספרות הרפואית העדכנית. לעומת זאת משקלם של תעוקות נפשיות ומתחים באטיולוגיה של המחלה מוטל בספק.

מקבול עלינו כי הסתברות הקשר שבין חבלה אקוסטית למחלת מנייר אינה עולה כדי אסכולה רפואית מבוססת כהגדרתה ועל פי מבחניה בפרשת קליג.

אנו קובעים כממצא כי תחילת חשיפתו של המערער לרעש הייתה במחצית השניה של חודש נובמבר 2001. מסמך 11 מיום 25.8.74 מתעד התקפי סחרחורת בחילות והקאות "מזה מספר שנים" ]אך לא טינטון או נזק שמיעתי[ בעוד שמסמך 13 בת"ר עולה כי תופעת הטינטון ומלאות האוזן החלו לפקוד את המערער מזה כ-3 שנים.

על יסוד מיקבץ נתונים זה אנו פוסקים כי סימניה הראשונים של המחלה פקדו את המערער עוד קודם חשיפתו לרעש במהלך תקופת שירותו בבסיס חצרים.

בנתון לכך הגענו למסקנה כי אין מקום לקביעת קשר של גרימה וכי בנסיבות הענין מפרנס חומר הראיות ממצא לפיו תנאי השירות, דהיינו חשיפה לרעש חריג, החמירו בלבד את תסמיני מחלתו של המערער.

שיעור ההחמרה המיוחס לשרות הוא 50%.

2592. ע"נ 05/** א"י נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ירושלים, (הרכב הש' בן הדור).

מחלת מנייר. שלילת קשר בין חשיפה לרעש בשרות ומחלת מנייר. מצוין קשר בין ההתקפים למצבי לחץ נפשי.

כולסטאטומה

703. ע"נ 95/*** ל"ל נ' קצין תגמולים, ועדת ערעורים ת"א, הרכב הש' בן חיים.

כולסטאטומה. קשר לדלקת אזנים. ד"ר ציק– המומחה הרפואי מטעם המערערת, חווה בחוות דעת מיום 13.5.96 (מסמך 32 בת"ר) כי "ישנה גיעה הגורסת שהמעבר מהשלב השקט הלא סיפטומטי לשלב המחלה הפעיל מאוץ ע"י ארוע של דלקת תיכונה או דלקת אוזן חיצונה" (עמ' 3 לחוות הדעת).

קביעה זו נסכמת, על האמור בספר הלימוד …. שבין מחבריו המחבר Paparella וב"כ המשיב הסכים כי הוא ,טקסטבוק מוכר ויסודי ברפואת א.א.ג. .

עיינו בתימוכין זה ומצאנו כי בעמ' 70-1396 בספר ….. נזכרים זרזים (טריגרים) כמו לחות או דלקת אוזניים כפעילים במעבר המחלה מן השלב השקט לשלב הגלוי במנגנון שבו גלדים של קטרין "נכלדים" ואינים עושים דרכם מחוץ לכיס המשיכה (שנוצר בשלב הא–סימפטומטי). הגורם הדלקתי צוין כאחת מן ההשערות המובלטות בפתוגנזה של המלחמה גם בתיכין שהציג ד"ר בן טובים (המומחה הרפואי מטעם המחשיב) …..